פרי-פרי בעונתו יחיה.

ברגע שאני מתחיל באיזושהי הטלת הספק, היקום שולח לי עוד ועוד חלקיקים של ספק עד שהוא מתממש והופך למציאות. אז אולי כדאי שאפסיק להטיל ספק, ואאבק יותר בכוח בספק ויותר אאחז בהצלחה, בביטחון, באמונה?

ביום רביעי שוב רצתי לים, אבל הפעם, במקום מתיחות ושכיבות שמיכה ומתח, ניסיתי להוריד חתול מהעץ. סיימתי את הריצה מתחת לאותו עץ, חוף אולגה, שבע עשרה דקות ועשרים שניות ריצה מהדירה, ממולי מרבץ הספות של איזו מסעדת דגים, שבשעות הלילה הופכת להיות פינת המציצות ו/או זיונים של גבעת אולגה. פתאום אני שם לב ליללות חוזרות ונשנות מעליי. אני מסתכל למעלה, מתנשף, מחפש את מקורן. אני מיילל חזרה, ואחרי כל יללה שלי הוא עונה לי. ואז אני רואה את הפה שלו, שהוא הדבר היחיד שזז בין הענפים. אני מתלבט, ואחרי איזו דקה אני הולך לגזע ומחפש נקודות אחיזה. מכאן אני יכול רק לומר שזה היה משחק לא ברור של פחדנות והתגרות מצידו (אני עוד אלרגי לחתולים! תראו איזה נחמד אני). הוא לא היה מוכן לרדת. ניסיתי להיאבק על עמדתי ולצאת עם תוצאות, אבל הוא לא עוד לא היה מוכן מבחינה נפשית, כנראה. פחדן. אחר כך השתעשעתי באי-שפיות כשאמרתי לעצמי, "טוב, נו, רק ניסיתי לשמור לו על האופציות פתוחות. באמת, מה היה קורה לו אם הוא רק היה יורד, עושה בגרויות, ואחרי הצבא הוא היה מחליט אם להמשיך לאוניברסיטה או לחזור לשבת על העץ כל החיים שלו..!"

החשיבה הביקורתית של העמותה משפיעה עליי קשות... יש שיקראו לזה שטיפת מוח.

אני מספר לעצמי כל כך הרבה סיפורים בתוך הראש, והם לא יוצאים לשום מקום. הם נטחנים שוב ושוב, עד שאני אוכל סרטים ורואה אותם מתרחשים במציאות - בין אם הם אמת, חצי-אמת או שקרים ובדיות מוחלטות. הלוואי שאני אפסיק עם זה, זה ממש פתטי וזה לא מעניין אף אחד. כאילו, סיפורים זה מעניין, סיפורים זה וואט איט איז אול אבאוט, אבל חאלאס!

(צ'חרר, אייל, צ'חרר).

זה לא שאין נקודות אור.

זה לא שיש עקביות, בתפיסה המחשבתית או במציאות. או בנושאים המוקלדים ובסיפורים המוקלדים.

אין דפוס, אין נוסחאות. צא מזה.

יש רצון טוב, וצריך להשקיע בו, ולהפרות אותו, ולהפסיק לזיין בשכל כל כך הרבה. ולהתבטל, די כבר להתבטל.

ולהפסיק להיות קשה עם עצמי כל כך. למה זה?

אין תשובות, אולי יהיו בהמשך, וגם אם לא - גם שאלות זה בסדר.

רק תנו לי משהו.

נ.ב.

וחוץ מזה - אני רוצה להיות רק בבית, עם חורף, עם כוס תה חם, מתחת לשמיכה עם סרט טוב ו/או ספר טוב. ואני רוצה לעבור לירושלים וללמוד אנימציה ולא לעשות מה שאני עושה עכשיו כי קשה לי. בו-הו. ווואאאאאאא. זהו, התלוננתי.

עיניים טרוטות, עסוקות נורא, ישנתי מעט אתמול ואשן מעט גם היום. התשוקה הרגילה לימים רגועים יותר, פחות מלאים במעמסות - והתשוקה בכלל.

זה אולי ישמע שחצני, אבל לפעמים בא לי להפסיק להיות ראש-גדול. ובאמת שאני כזה, לרוב. אני קצת-הרבה חסר פרופורציות. והלוואי שאני אלמד להגיד "לא" כמו שצריך, או בכלל, להצליח להסתכל על התמונה הרחבה של הכל כדי להצליח להיכנס לפרספקטיבה נכונה ולחיות בריא, נכון, מודע למגבלות וייחודיות אמיתיות, לא פיקציות.

אני כזה בור גני.

מזל-טוב-מאתמול-שנתיים-לבלוג, וכמו תמיד התהיות על עניין הכתיבה ומשמעותה מבחינתי עולה. זו ש תיארה את כל הקונספט בצורה כמעט-מושלמת: "הקריוקי של הכתיבה", זה מה שזה. מה זה בשבילי פה? זה כמו יומן מסגנון "יומני היקר", רק ש, עד כמה שזה יישמע אבסורדי, עצם זה שהוא חשוף לעוד אנשים ולא רק לי, זה מה שנותן לו את הכוח מבחינתי, וגורם לי להיפתח יותר מבדרך כלל. ולמה אני רוצה להיפתח יותר מבדרך כלל? סיבה מאוד פשוטה - אני רוצה שיהיה תיעוד. תיעוד למחשבות, תיעוד לשיחות עם האנשים המדהימים יותר והמדהימים פחות שחושבים קצת על הדברים שלי יש להגיד. אני מדפדף אחורה בארכיון (עלעלו נא גם אתם, גיליתי שיש לי כמה אנקדוטות מאוד מעניינות לפעמים), ואני רואה תהליכים קטנים, לרוב כמעט בלתי מורגשים, וזה די עושה אותי מבסוט.

אז יאללה,

שששששששששבת שששששששששלום לכם.

אני יודע שזה פחות או יותר אפשרי רק כשממש קר לך, כמו בפינלנד, שהם קופצים למי-קרח ואז ישר רצים לתוך הסאונה (כמו צחי, כשהיינו בבקתה ליד הים הבלטי) - אבל בכל זאת -

יכול להיות שזה בגלל שזה קיצוני,

יכול להיות שזה בגלל שזה מלמד על סתגלנות אובססיבית-סיזיפית-סיגופית-משהו,

יכול להיות שפשוט זה גורם לך להרגיש הכי חי שאפשר,

או יכול להיות שזה פשוט בגלל שזו אחלה מטאפורה.