פרי-פרי בעונתו יחיה.

לפני יומיים, יום חמישי, יום לפני הרגילה, אנחנו יושבים בקור של הבסיס לשיחת מחלקה תחת כיפת השמיים. המ"מ והסמל והמפקדים מדברים על פינוי בית המריבה בחברון, על תחושת שליחות והתנדבות שכבר מאסו אוזניי מלשמוע (רשימת מילים שאיבדו משמעותן מבחינתי בצבא: שליחות, ראוי, גרעין, אחוז, בית); ואז הסמל מדבר על העניין הזה, שלצאת לרגילה, לצאת הביתה ולהשתמש בזה כדי לברוח ממה שקורה לנו בחיים כרגע (הצבא), זה בעצם לתת לפחד הכי גדול בחיים שלנו לנצח. והפחד הזה, הוא פחד לחיות את החיים במלואם, לחוות אותם עד הסוף, את האנשים, את החוויות, את הקשיים. ואני, קופא מקור, מסתכל למעלה לירח, לחצי הירח שמרחף מעלינו. לפני כמה ימים הוא חייך אלינו עם שני כוכבים, אומרים שזה קורה פעם בעשר עד שלושים שנה.

בכלל, השמיים של אזור ערד הם אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בשלושה חצי החודשי האחרונים. שמי מדבר, שמים מקצה לקצה, שמרחבת בוחן המסלול הם נראים פשוט לא נגמרים, והעננים ורודים וכתומים ותכולים והשמש שוקעת כמו במשפך תוך שמים שחורים מלאים בכוכבים.

לחיות את החיים במלואם... מדי פעם אני פתאום תופס את עצמי, באמצע תרגילים יבשים של הסתערות חוליה, באמצע זחילות במסדר כוננות, או סתם כשאני הולך בדרך לחדר האוכל עם נשק ב"הצלב" וצולבת בחגורה, מסתכל על עצמי מבחוץ. מה אני עושה פה? יו, איזה קטע, לאן הגעתי. מחייך חיוך חצי-מופתע, חצי-לא-יודע-מה-לעשות-עם-עצמי, וממשיך ללכת. הרי, אייל, בחרת לעשות את זה. ובשביל עצמך, תכל'ס, לא בשביל אף בן אדם אחר. על אף כל הקשיים האידאולוגיים, ופאק, הרי היית בחברון ממש לפני יום כיפור, וראית את הפנים האמיתיים של המתנחלים שם, וראית את הפנים האמיתיות של המציאות שם, והרגשת כמו חלק מסצינה בסרט דוקומנטרי נגד השטחים כשאמרת לאישה הערבייה הזו, לכי, לכי מסביב, מפה אסור. "וואקף! רוח', רוח' מן הון".

*****

1.8.2008

אני יושב עכשיו בראס-א-שטן, על שטיח באמצע מעגל כזה מגניב, משמאלי-קדימה יושבות בחורות ממש יפות ומימיני-קדימה אבא וילדונת מלוכסני עיניים. יפה פה, וקודם ממש רציתי לבעוט בעצמי שבסוף בחרתי לא להביא את המצלמה ("בובה", ריפלקס, עם שני פילמים מוכנים - אחד שחור-לבן ואחד צבעוני-שקופיות... איזו טעות!).

הפחדים מההתרעות התפוגגו אל מול השקט והיופי שאני כל כך צריך, ורק מלחשוב עליהם שוב עושה לי רע. אז אני אשתדללחשוב עליהם כמה שפחות.

קודם אני וחמוטל דיברנו על החיים, ועל העניין של ההודיה. זה משהו שאני רוצה לאמץ, ללמוד להודות על כל מה שיש לי, ללא עניין של סיבה ותוצאה, פשוט כהוא-זה.

2.8.2008

משהו בי מסרב להתחבר לחוויה באופן טוטאלי. זה מתבטא בכל דבר, ובכל דבר יש בי את הרצון הגדול שהכל ייעלם מלבד נתוני החוויה של סיני, בשביל שלא תהיה לי הברירה אלא להתמסר אליה.

הייתי רוצה שלא יהיו מראות, כדי שאני אפסיק להסתכל על עצמי ולתקן את עצמי. הייתי רוצה שלא יהיה לי פנס-ראש, כדי שאני אגשש בחושך ואצטרך להסתפק במה שיש. הייתי רוצה שלא יהיו פה את כל הבחורות היפהפיות האלה, כדי שאני אפסיק להתבלבל ולהריץ בראש את כל הדברים שאין לי את הביצים ואת האומץ לעשות.

***

כשאנחנו שרים מזמורים ושירים לכבוד שבת שנמשכים עשרים דקות כל שיר, אני מרגיש ששום דבר שבעולם לא יוכל לפגוע ו/או להרע לנו.

"גם כי אלך בגיא צלמוות

לא אירא רע

כי אתה עמדי".

***

אני רוצה לקום מחר בבוקר עם ראש נקי.

***

היה לי בוקר מדהים; לא היה, בעצם, הוא נמשך עכשיו, כשאני יושב פה בצל... הוא רק התחיל, הוא פשוט התחיל עם הזריחה.

קמתי מהחום ומהזיעה בערך בחמש וחצי (אגב - לפני כמה זמן הורדתי את השעון, אז זהו - ליום-יומיים הקרובים לא צריך שעות וזמנים...), ישר לזריחה. אחרי ניסיון כושל לחזור לישון החלטתי ללכת לעשות שחיית בוקר. הלכתי לפי ההנחיות של רחלה (אותה פגשתי כשיצאתי מהחושה) לאמצע הלגונה, שם אין אבנים ואפשר לשחות במקום חולי ונעים. כשהגעתי לשם רציתי לחנוק את עצמי שאין לי פילם שחור-לבן: מלא סרטנים יצאו לחפש חתיכות אוכל, צדפים ופלסטיק מסביב לחורים הקטנים, מסביב לאזור המחייה שלהם. צפיתי בהם בתדהמה ונכנסתי למים ועשיתי פיפי משחרר של בוקר. עשיתי קרב מבטים עם איזה שני סרטנונים, שבגלל שלא זזתי אבל עדיין הייתי חיה גדולה ומאיימת היו ב-FREEZ, כדי לקוות שאני לא אראה אותם. 

הזריחה היתה מפיעה ומהירה (כלומר, היציאה של השמש עצמה מאחורי ההרים של ירדן) כמו במלך האריות. שתי דקות אחרי זה הפניתי את מבטי וראיתי על הסלע הגבוה בחור עושה תרגילים מול הזריחה. לא הצלחתי לזהות אם זה "ברכת-השמש", או מדיטציה, או טאי-צ'י - אבל למקרה שזה האחרון מבין השלושה החלטתי ללכת לראות.

זה הרגיש כמו עלייה לרגל לאיזה נביא, וככל שהסתכלתי עליו יותר, הבנתי שמה שהוא עושה זה באמת טאי-צ'י. הוא עשה קאטה, ואני חיקיתי אותו. באיזשהו שלבהוא פקח עיניים, קלט אותי וחייך. אחרי שהוא סיים, אמרתי לו שאני רוצה ללמוד, אז הוא לימד אותי א חמת התרגילים הכי בסיסיים. אני אנסה לת להם שמות, כדי זכור אותם: 1.תרגיל תאטרון, 2.כנפיים, 3.גוז'ו-שיחו, 4.צלחת, 5.חישוק (יחי האסוציאציות האישיות...). זה כל כך טוב, כי זה משהו שאני מרגיש שהיה לי חסר ושחיפשתי אותו הרבה זמן. אפשר להגיד שיצאתי לחפש מישהי להזדיין איתה ומצאתי את עצמי.

***אתנחתא קומית***

(מרחוק רואים בדואי רוכב על גמל לבן עם רגליים שחורות)

אייל: וואי, איזה גמל יפה...

צחי: ...DUDE, YOU MUST GET YOUR LAID  

***FIN***   

4.8.2008

אבא בא! התעוררתי וכשהלכתי לצחצח שיניים אז רונצ'ו אמר לי בשירותים שאבא פה, ושהוא יושב בזולה. זתומרת, ליד החוף. אחרי שישבנו כמה זמן והלכתי לשחק עם אוריאל בנדנדה (היא כל כך יפה בג'לביה שקניתי לה! אוריאל היא תינוקת צרפייה-אילתית קטנטונת שאני משחק איתה פה), אז החלטנו שאני ואבא נישאר עוד יומיים, למרות שצחי, יערה, רונצ'ו וחמוטל נוסעים מחר.

5.8.2008

אני כל הזמן מדמיין את עצמי פשט קם מהכריות ש הזולה על החוף ומתחיל לעוף. פשוט מרחף כמו פיטר פן אל השמים, כי זה מה שבא לי לעשות עכשיו. אח, כמה נפלא זה היה יכול להיות. להיות בעל היכולת לעוף. להיות מסוגל להרשים את כולם ולרחף באוויר. אולי אפילו לא זה, להיות מסוגל לעשות משהו קסום. כל דבר. לשלוט באש, לשלוט במים, לעוף, לקרוא מחשבות, לעבור דרך קירות, לשנות צורה... משהו שאנשים עוד לא ראו.

*****

ועכשיו נכנסנו לרגילה, ואני עוד בשוק מהבית, ומהזמן החופשי, וצריך לחזור רק ביום ראשון הבא (ביציאות הקודמות לא היה זמן להיות בשוק מהבית, כי ידעת שאו-טו-טו צריך לחזור לצבא). אני יודע שזה יעבור לי תוך שניה, וזה לא יוצא לי מהראש, אבל בינתיים אני נח. המון מחשבות רצות בראש.

היי.

אני פה.

נ.ב.

יש המון תגובות על הכתבה על אבא.

היא יצרה הרבה הדים וזה מה שהוא רצה, אז אני גאה ושמח (ואם תשימו לב, רואים אותי שם עם השיער האדום של לפני הגיוס...).

כשהייתי אצל איתמר ב"ז בירושלים לפני שנה וחצי והוא הראה לי בערך מיליון פאנזינים שהוא עשה, גנבתי ממנו (אתה ביקשת את זה) גיליון של פאנזין שהוא נאלץ לגנוז - חוברת קטנה ומעוצבת באופן יפהפה ואכזרי לזכרו של חברו הטוב, שהתאבד בחברון בעת שירותו בנח"ל. הוא גנז אותה לבקשת ההורים, אליהם שלח את שני הגיליונות הראשונים לכשיצאה החוברת, שניים מתוך ארבע מאות בסך הכל. זה היה מרשים ובעל משמעות בעיניי, ולו בגלל שהתלהבתי מזה שיש לי בידיים משהו אסור.

קראתי את זה עכשיו שוב. ואני קרוב לעניין יותר מאי פעם, לנח"ל יותר מאי פעם, אפילו (ובמיוחד) שאני יוצא לשנת שירות קודם, ועוד במסגרת גרעין. עמדו לי דמעות בעיניים, והסיבה היחידה שאני מתאפק מלפרסם את הפאנזין במלואו כאן, זה מתוך כבוד להורים שלו - שאם איתמר מכבד את בקשתם ורצונם (הוא אף טען שלמענם הוציא את החוברת הזו, אם זכרוני אינו מטעני), אין שום סיבה שאני לא אכבד אותם.

ובכל זאת, מעבר למחאה ולכוח ולמשמעות שיש בחוברת הזו בכל הקשור לשאלות המקשרות בהן את המילים "התאבדות" ו"צה"ל", יש בה גם את ההספד האישי, הכואב והמרגש של איתמר. ותסלח לי שאני מכניס את זה לפה, אבל אלה פשוט המילים הכנות והאמיתיות של אבל שאני מעולם לא הצלחתי להגיד:

"ק' היה אדם בעייתי, ואין לי שום טענות כלפי מי שלא הסתדר איתו. הצדק איתכם, חבר'ה. אבל ק' היה חבר שלי ואהבתי אותו אהבת אמת, הוא היה בן אדם שיכולת לעמוד לצידו בעירום ולדבר על אהבות נכזבות ועל פוליטיקה בו-בזמן. הוא היה יכול להתווכח איתך באופן הנחרץ והחריף ביותר, תוך כדי שהוא מכין לך קפה עם טיפת החלב האחרונה שנשארה לו במקרר.

"ובסופו של דבר, הוא עשה שטות. הרי תמיד יש עוד תקווה. התנועה הזו שהיינו חלק ממנה מוכיחה כבר שנים שאותה תקווה נמצאת, בין השאר, בחינוך ובפיתוח עצמי, אולי אפילו באינדיבידואליזם קיצוני. העובדה שרוב האנשים לוקחים את העניין לכיוון של ציונות והגשמה בקבוצה או בצבא היא כאוטית לגמרי. גם יוסי, שדיבר עם ק' יום לפני כן, לא גרם לו להשאיר חצי מוח בחברון. 'הכאוס בא לחבק אותי שוב, להזכיר לי את קיומו', הוא מסביר.

"בלילה כשאני חוזר מההלוויה, החברה שלי נכנסת דרך הדלת, רטובה, ואומרת לי לראשונה שהיא אוהבת אותי. ק', אני שותה לכבודך וקורא 'חזק ואמץ' אל עבר השאריות שלך. היית אדם יקר, אבל גם אידיוט לא קטן".

יש באבל ובכאב הזה משהו מודע. משהו אמיתי, בכך שהוא מכיל את זכרון האדם בכל הווייתו, את הטוב ואת הרע גם יחד, כי זה פשוט הכל חלק ממה שהוא היה.

אני אומר את זה כי היום זפזפתי בין סרטונים לזכרם של חיילים שנפלו בנסיבות אילו ואחרות, וכולן ניסו להוציא בכוח את הנחמדות מתוך הזיכרון של הבן אדם - ואני לא אומר שהיא לא קיימת - אבל גם מעין חוסר הכרה, חוסר יכולת להגיד, בין השאר, "עצוב לי שהוא מת, אבל לא סבלתי אותו, הוא היה כזה מעצבן". ואני יודע שזה כביכול חסר טאקט וסתם מיותר - אבל את האבל העיוור, כמו נדמה שיש בכל מקרה אצל המשפחות השכולות, אצל אלה שלעולם לא יוכלו להשאיר את הצוואר מעל לסף של הכאב והגעגועים.

בשביל להיות מסוגל להגיד את האמת, את הכאב, מתוך אהבה אמיתית ועצב וגעגועים אמיתיים - צריך חתיכת אומץ וחתיכת ביצים.

תודה, איתמר.

זה סיפור על צבי הצב, שהלך לטייל.

או שלא.

למען האמת, זה הסיפור על איך אייל נסע ממש מוקדם בבוקר לחיפה כדי לתת לצבא את ההזדמנות הראשונה להתעלל בו.

או שלא.

למען האמת, היה די בסדר, אבל מן הראוי שאדווח. אחרי הכל, אתמול היה יום מאוד ארוך (לכן לא כתבתי את זה אתמול), ולא היה לי זמן. או, שיהיה.

התעוררתי בחוסר חשק מוחלט (יו! אני הולך ללשכת גיוס היום! צבא מרושע, לה לה לה לה לה..!), התארגנתי (אייל, אתה מאחר, אייל, אתה מאחר) ויצאתי לדרך (טקסי..! הו, טקסי..! ... תעצור, כוס-אמ-אמ-אמא ש'ך!!). הדרך במונית היתה נוחה וקצרה יחסית, במהלכה שמעתי ברדיו את מירב מיכאלי הפוסטמה-משהו מראיינת אחד (שאחר כך הסתבר לי שהיה פעם בבית הספר שלי...) שהיה בהפגנת אנרכיסטים נגד הגדר והממשלה וחטף כדור גומי בעין... לא נעים; בקיצור, הגעתי לרכבת, קניתי כרטיס, ועליתי על הרכבת הישנה.

ואז התחיל המפגש הראשון שלי עם הצבא (כן, כן! עוד ברכבת!):

מולי ישב צב חסון, מסוקס ופצוע פנים (פצעים מוגלתיים-משהו ליד העין... אאוץ') שבהה בי. כמובן, חשוב לציין, הוא גם בהה בבּוּבָּה (עיין ערך "בובה" - מצלמת הריפלקס המדהימה ביותר בעולם, מנקרת העיניים שבזמן האחרון אני מסתובב איתה כל הזמן כדי לתעד את נפלאות עולמינו המתפורר), אבל גם בעיני, ללא בושה, באופן מחשיד ממש. אני יודע שאני סקסי, אבל אדוני הצב המשרת בתותחנים, אנא ממך, מעט טאקט. זה די מלחיץ ומעורר בחילה. מילא היית צבה, אבל... ואז, כשהרכבת כבר היתה אמצע נסיעתה פחות או יותר לכיוון מטרתי-תחנתי, הוא התחיל איתי. לא שאני יודע בדיוק איך אמורים לזהות כאשר מתחילים איתך, מעולם לא התחילו איתי לפני זה, אבל יש לי מספיק חשדות מבוססים - "וואי, בואנ'ה, הרכבת הזאת לא זזה... מה אתה מצלם שמה?"

טוב. אז אולי לא ממש מבוססים. אז אולי יש לי חשיבה סלקטיבית. אז אולי הוא בסך הכל צב עייף שרצה לפצוח בשיחה בבוקר איטי ואפור להחריד זה, אבל זה היה ממש מוזר ומטריד. הנהנתי ושיתפתי פעולה עם השיחה, וכשהגיעה התחנה הסתלקתי לדרכי. כך, עוד לפני הבדיקה הרפואית, הייתי מוקף בהומו-אירוטיות כזו שהיתה גורמת לכל הומו בסביבה לזרוק לכיווני סבון ולקוות שאתכופף.

כאן הגיע החלק המסתבך. צדקתי שהגעתי שלושת-רבעי שעה לפני. הגיע חלק ההתברברות במקום שאני לא מכיר. הלכתי לכיוון בית החייל, נכנסתי בבטחה במחשבה שבטוח בקרבת מקום גם נמצאת לשכת הגיוס, אך המאבטח שם את עיניו הישר על בובה שגרמה לי להיראות לפחות כמו צלם עיתונאות מקצועי וקרא לעברי במבטא רוסי כבד, "הלו-הלו-הלו-לאן-זה-החוצה-בבקשה!!".. אני, מגמגם, מלמלתי אליו "אבל..אב צ-צ-צב-נינג'ה... יש לי צו ראשון..!" הוא, שהבין כי אני לא איזה עיתונאי שמאלני מסריח שבא לצלם איך הקשישים בבית החייל מתכננים להרוג את כל הערבים וכי אני רק נער תמים שמעוניין להצטרף לצבא הכיבוש החולה של ארצנו (וואו... אני באמת עיתונאי שמאלני מסריח! לפחות הייתי לוקח כמה תמונות...), הסביר לי בעדינות וחוסר סבלנות משווע שזה לא פה ושאני צריך לתפוס איזה אוטובוס. בינתיים הצטרף אליו המנהל של המקום, שגם תקע בי מבטים חשדניים, ותירגם לי מרוסית מדוברת את ההסבר של המאבטח. אמרתי ספסיבה, הלכתי לדרכי, עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה בה נאמר לי לרדת. יופי. אני לא מאחר. אין מה להלחץ. אבל עדיין אני לא יודע איפה זה... שאלתי איזה שמוק, והוא ברוב-טובו אמר לי שהעבירו את לשכת הגיוס לצד השני של העיר. כמעט חרבנתי במכנסיים - מה בצד השני של העיר?! אתה לא מתבייש?? אני צריך להיות שם עוד חמש דקות!! ואז הראיתי לו את הכתובת והוא אמר, וואלה, לא יודע איפה זה. כמעט הבאתי לו סטירה, אבל הוא היה גדול ומפחיד, אז ויתרתי. שאלתי איש-מאפייה מקומי והוא כיוון אותי לצב חנון שעמד לא רחוק משם. אכן, הנה לשכת הגיוס.

נכנסתי, לקחתי כרטיס מגנטי, אמרתי תודה, נכנסתי לחדר עימות הנתונים, הוציאו אותי, הבנתי למה משמש הכרטיס המגנטי ואז באה חיילת וקראה לי. אח, איזו שיחה מרתקת זו היתה. שאלות כאלה, תאמינו לי, אני לא יודע מאיפה הפליצו..

כולם ממשיכים לנעוץ מבטים בבובה. היא לא רגילה לכזו תשומת לב, אני מרגיע אותה וסוגר לה את הצמצם. שתישן קצת. חה.

אחר כך שלחו אותי לבדיקות הרפואיות. אני מבקש לוותר על החלק הזה, תודה רבה. אני מדחיק.

פרופיל 97 +סעיף משקפיים. סבבה. לבריאות.

אחר כך מבחנים פסיכופטים סליחה, פסיכוטכנים, שלא נגמרו... בסוף הם שאלו אותי האם אני רוצה לשרת בצבא. אחרי השאלון הזה, על הפרנציפ לא!

ואז היה הראיון האישי. זה היה הדובדבן שבקצפת, באמת. היא היתה כל כך נחמדה, התעניינה, שאלה שאלות מפגרות (כמה חדרים יש לך בבית?), שאלות אינטימיות (יש לך חברים?), שאלות מעוררות מחשבה (לאן קרבי אתה קרבי רוצה קרבי ללכת?) ואחרי שאמרתי לה שקרבי זה ממש לא בעדיפות ראשונה אצלי, היא שאלה שאלות יאיר לפיד (מתי בכית פעם אחרונה?).

סתם, לא. היא הייתה ממש נחמדה. כאילו, אחר כך אמרו לי שהן עושות את זה לכולם, אבל גם את זה אני מדחיק, אז ששש.

יצאתי עייף אך מרוצה לכיוון ביתי ברכבת, עברתי אצל רופא השיניים וחזרתי הביתה ואכלתי ארוחת ערב נפלאה ודשנה.

היום הזה נגמר רק ברבע לשתיים לפנות בוקר, בסופו של דבר, משום שגיליתי ברגע האחרון שלא גילו לי שידידה טובה מגרמניה הגיעה לבקר בארץ (מנוולים אסטרונאוטים!), והצטרפתי אליה ואל כמה מידידי לפיצה ובירה של 12 בלילה בכפר ערבי שכן. אני לא הזמנתי פיצה, אבל היא נראתה כה טעימה, כך שלקחתי ביס ... ??.. אבעע!! אה-בזר? אה-בזר-חאיר?? בפו-בפו-טפו

(או בתרגום חופשי: ... ??.. אהה!! זה בשר? מה-בשר-חזיר?? טפו, טפו, טפו, בעע... בירה, בירה!). וויתרתי. שלא לדבר על שנעלו אותי מחוץ לבית. נאלצתי להפחיד את אחותי ממש דרך החלון.

נו, שיהיה.

עד להודעה חדשה אני לא אוהב צבים. אל תשמרו על צבי הים, אפילו שהם בסכנת הכחדה.

נ.ב. 

כל הסיפור היה נכון, חוץ מהקטע עם הלשכת גיוס.

חה.