פרי-פרי בעונתו יחיה.

4.11.2007 - אוקיי, ת'ראפיה. אני לא יכול יותר. קשה לי מדי. כמו בכל פעם כמעט, זה מרגיש כאילו לא היה לי קשה ככה בחיים. עכשיו הכי קשה. ובכל פעם שאני לא יכול יותר, עולה הקול הקטן והמטריף הזה בראש שאני אפילו לא יכול להעלות במילים כמה שאני רוצה שהוא ימות וישתתק. שיישרף. הקול הזה אומר, יותר נכון מתאר, את עצמי בעתיד, מודה על כל רגע שהיה לי קשה, אומר "כן, זה היה תהליך, נבניתי, היה לי קשה אבל עכשיו אני יודע יותר טוב..." לא! די, נמאס. זה שאני חושב את זה כל הזמן רק מוכיח כמה אני לא מספיק בסיטואציה, איך כל מה שאני עושה זה לנסות להסתכל על הכל מבחוץ. אני רוצה גאולה, אני רוצה תוצאות מיידיות, אני רוצה שהכאב ייפסק ושאני אעשה כל כך הרבה שלא יהיה לי זמן לחשוב. ודי, אל תגידו "תעשה, תיצור את החיים שלך בעצמך", די, לא רוצה! זה נמאס כבר, כל הקלישאות. אם הייתי עושה מה שאני באמת באמת רוצה עכשיו, בזה הרגע, לא הייתי פה. הייתי אימפולסיבי ועובר לירושלים ולומד מה שאני רוצה ללמוד, ולוקח ולוקח והרבה פחות נותן. לא שאני כזה נותן עכשיו. מכל הניסיונות האלה לשמור על עצמי ולשמור על שפיות אני רק נעשה יותר ויותר משוגע - אולי זה פשוט נועד להיות ככה. IT FEELS LIKE I SHOULDN'T BE HERE AT ALL, I SHOULD BE SOMEWHERE ELSE, DOING BETTER THINGS FOR MYSELF. ONLY MYSELF, THAT IS ALL THAT EXISTS  - הנה, רציתי אמת, הנה אמת, אני אנוכי. צדקת, שהר, צדקת כל הזמן, אני אנוכי ורוצה רק את טובתי, ואני יודע את זה ויודע שזה רע, אז אני מסגף את עצמי על זה. את ראית דרכי, ראית את האני האמיתי, ניצחת. אני נקרע מבפנים, אני קורע את עצמי מבפנים, ורוצה פורקן, ישועה, רוצה מצב יותר טוב מעכשיו. למה ככה? ככה למה. הכל שקרים וקלישאות וכולם מזיינים את השכל יותר ממני. אני לא סתם ילד קטן, מעצבן וקטנוני, אני פאקינג דובי-לא-לא שמתחמק מהכל ועושה לעצמו רע - הרי זה ברור שאני ארגיש רע בכל סיטואציה! לא רק שאני לא אופטימי, אני אשכרה מסרב לראות את הטוב. אני רק רוצה עזרה ותשומת לב ולהציל את העולם, אבל אייל, איך תציל את העולם אם אתה לא מצליח להציל את עצמך? למה כולם מתמודדים אחרת ממני? למה כולם טובים יותר ממני, טובים פחות ממני? למה כולם כל כך שונים? למה הכל כל כך טיפשי ומסובך? אוקיי, תורידו את השורות האחרונות. זה כבר באמת זיוני שכל. למי אני מדבר? למה זה תמיד חייב להיות מכוון כלפי מישהו? למה אני לא מאוזן? אמא אומרת שזה בגלל שאני אמן. זה מרגיש כאילו "הכל שקרים חוץ ממה שאמת". אני אפילו רוצה ללכת להצטרף לקרקס בגבעת אולגה, רק לא להיות פה. לא להמציא כל הזמן שאני עובד, לשכנע את עצמי שהקצת שאני כן עושה שווה את ההמון כלום שאני גם כן עושה פה. אוף, אוף, אוף. HELP! ומה אם בחרתי במסגרת הלא נכונה? הא? מה אם טעיתי? אני שונא לטעות טעויות גדולות. וזו לא סתם טעות, זו שנה שלמה. וזה אני המתוסבך ולא משנה לאן אני הייתי מגיע הייתי עושה צרות. אין אשמה באף אחד מלבד עצמי! אלוהים אדירים, אייל, תראה מה אתה עושה. אתה שוב לוקח את כל האחריות עלייך, גם את זו שלא שלך ואולי לא תהיה שלך לעולם. אתה חולה, אתה דפוק בראש. יצאת מפרופורציות לגמרי. יצרת לעצמך סרטים ומציאויות חולניות שלא עושות טוב לאף אחד. בא לי לבכות כל היום ולהוציא את השד הזה מתוכי. שד! צא! אתה הורס יותר משאתה בונה. כבר חמש, ומחשיך. אני כותב בקושי. אני מפחד מהכל. אני בורח מהכל. אני לא מתמודד באמת. אני רק מחפש קיצורי דרך וכמעטים. אני לא הולך עד הסוף. אני כמו בחורה במצוקה, כל התסמינים האלה של שריפה כלפי פנים וקריסה כלפי פנים. מה צריך לתקן? נראה לי שאתה יודע, אייל, אתה פשוט עצלן מדי. אוקיי, יודע מה, יש לי רעיון. בוא נתחיל ככה: אייל, אני אוהב אותך. אתה צריך אהבה. אתה בן אדם טוב שיש לו הרבה מה לתת ונותן, נותן, נותן. אתה ילד טוב. אתה בסדר. צא מנקודת הנחה שאתה בסדר. שאתה מאה אחוז, שאתה טוב, שלא עשית רע לאף אחד ולא התכוונת לעשות רע לאף אחד. אתה לא מפגר, ואף אחד מסביבך לא מפגר. כולם אנשים בוגרים. אבל החיים זה לא מלפפון! שום דבר לא פשוט פתאום. אבל אני אוהב אותך - אוהב, אוהב, אוהב. PEACE. LOVE! LA LA LA LA LA, LA LA LA LA LA, LA LA LA LA LA LA LA LA LA LA LA LA... DU DU DU DU DU DU DU DU DU... HA HA HA HA HA HA HA HA HA HA HA! HA HA HA HA HA HA HA! 

5.11.2007 - זה כמו התקף גזים מזויין, דיכאון שבא משום-מקום, והדרך היחידה להיפטר ממנו זה לכתוב ולהפליץ, ולכתוב ולכתוב ולכתוב. הלוואי שהיה פיתרון אחר. מספיק להתחמק. צריך לגעת בשורש הבעיה. אבל מה שורש הבעיה? יש פה כל כך הרבה שורשים, וזה מוטמע כל כך חזק שאתה אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אין פה התחלה-אמצע-סוף. אין סוף. יש לי פלוץ. קקי. 

6.11.2007 - אני פתאום קולט - ברגע שיש אצלי ידיעה שהאחריות היא לגמרי עליי ושאין לי גב, אני נלחץ. אני חש ברע ואני פשוט לא רוצה להיות שם. אני חייב את התחושה שלא הכל תלוי בי, שתמיד יש מישהו מבוגר וחכם  ממני. אני לא רוצה להיות הכי טוב, אני לא רוצה לשאת בכל האחריות. אני רוצה שותפים חזקים ממני, שותפים שאני אוהב ושאני יכול ללמוד מהם, ושהם יכולים ללמוד ממני. ואני רוצה, שוב נחזור על זה, אהבה. אהבה זה טוב, אהבה אולי תוכיח שיש לך משמעות ושיש מישהו שזקוק לך. שאתה לא מיותר. שאתה לא סתם תופס מקום.

ברגע שאני מתחיל באיזושהי הטלת הספק, היקום שולח לי עוד ועוד חלקיקים של ספק עד שהוא מתממש והופך למציאות. אז אולי כדאי שאפסיק להטיל ספק, ואאבק יותר בכוח בספק ויותר אאחז בהצלחה, בביטחון, באמונה?

ביום רביעי שוב רצתי לים, אבל הפעם, במקום מתיחות ושכיבות שמיכה ומתח, ניסיתי להוריד חתול מהעץ. סיימתי את הריצה מתחת לאותו עץ, חוף אולגה, שבע עשרה דקות ועשרים שניות ריצה מהדירה, ממולי מרבץ הספות של איזו מסעדת דגים, שבשעות הלילה הופכת להיות פינת המציצות ו/או זיונים של גבעת אולגה. פתאום אני שם לב ליללות חוזרות ונשנות מעליי. אני מסתכל למעלה, מתנשף, מחפש את מקורן. אני מיילל חזרה, ואחרי כל יללה שלי הוא עונה לי. ואז אני רואה את הפה שלו, שהוא הדבר היחיד שזז בין הענפים. אני מתלבט, ואחרי איזו דקה אני הולך לגזע ומחפש נקודות אחיזה. מכאן אני יכול רק לומר שזה היה משחק לא ברור של פחדנות והתגרות מצידו (אני עוד אלרגי לחתולים! תראו איזה נחמד אני). הוא לא היה מוכן לרדת. ניסיתי להיאבק על עמדתי ולצאת עם תוצאות, אבל הוא לא עוד לא היה מוכן מבחינה נפשית, כנראה. פחדן. אחר כך השתעשעתי באי-שפיות כשאמרתי לעצמי, "טוב, נו, רק ניסיתי לשמור לו על האופציות פתוחות. באמת, מה היה קורה לו אם הוא רק היה יורד, עושה בגרויות, ואחרי הצבא הוא היה מחליט אם להמשיך לאוניברסיטה או לחזור לשבת על העץ כל החיים שלו..!"

החשיבה הביקורתית של העמותה משפיעה עליי קשות... יש שיקראו לזה שטיפת מוח.

אני מספר לעצמי כל כך הרבה סיפורים בתוך הראש, והם לא יוצאים לשום מקום. הם נטחנים שוב ושוב, עד שאני אוכל סרטים ורואה אותם מתרחשים במציאות - בין אם הם אמת, חצי-אמת או שקרים ובדיות מוחלטות. הלוואי שאני אפסיק עם זה, זה ממש פתטי וזה לא מעניין אף אחד. כאילו, סיפורים זה מעניין, סיפורים זה וואט איט איז אול אבאוט, אבל חאלאס!

(צ'חרר, אייל, צ'חרר).

זה לא שאין נקודות אור.

זה לא שיש עקביות, בתפיסה המחשבתית או במציאות. או בנושאים המוקלדים ובסיפורים המוקלדים.

אין דפוס, אין נוסחאות. צא מזה.

יש רצון טוב, וצריך להשקיע בו, ולהפרות אותו, ולהפסיק לזיין בשכל כל כך הרבה. ולהתבטל, די כבר להתבטל.

ולהפסיק להיות קשה עם עצמי כל כך. למה זה?

אין תשובות, אולי יהיו בהמשך, וגם אם לא - גם שאלות זה בסדר.

רק תנו לי משהו.

נ.ב.

וחוץ מזה - אני רוצה להיות רק בבית, עם חורף, עם כוס תה חם, מתחת לשמיכה עם סרט טוב ו/או ספר טוב. ואני רוצה לעבור לירושלים וללמוד אנימציה ולא לעשות מה שאני עושה עכשיו כי קשה לי. בו-הו. ווואאאאאאא. זהו, התלוננתי.