28.11.2007 - אני שונא, שונא, שונא את זה שרק אני צריך להשתנות. למה רק אני? ואני גם מצפה כל הזמן לאיזשהו אירוע מחולל, לאיזושהי טרגדיה (חס וחלילה) שתהיה כל כך מטלטלת ונוראה, כך שהיא תאפשר לי להיות אני בלי שאני אצטרך לתת חשבון לאף אחד. לאף אחד.
זה מטלטל לגלות שאני הרבה פחות נותן ממה שחשבתי שאני, שאני הרבה פחות מקבל ומפנים ממה שחשבתי שאני. שאני הרבה פחות מקשיב ממה שחשבתי שאני.
הנסיבות הן כאלו - קודם כל אני מתכנס בתוך שתיקה ושריונות אחרים בניסיון לשמר את עצמי, להגן על עצמי ממה שאני לחלוטין לא מסוגל להתמודד איתו (אני פשוט לא דובר את השפה החברתית הזו, את הקודים האלה! זה מעבר להלם תרבותי, זה סוג של - כמה מפתיע - אוטיזם), ובנוסף זה פחד מכניסה ל"מסע הארוך אל הבינוניות" - פחד מכך שמבלי לשים לב אני אתן לעצמי להיות הרכיכה חסרת חוט-השדרה שאני, ואיהפך למה שאנשים רוצים שאני איהפך.
אני כועס.
אני מתוסכל.
אני מת לבכות, כל כך הרבה יותר מדי.
יש בי הרבה אלימות, פיזית ונפשית. אני לפעמים מכה סתם, מתחת לחגורה.
ואני דוחף הכל למטה, מתחת לפני השטח, מתוך פחדים עצומים כל כך וחוסר ביטחון גדול כל כך.
מה לעזאזל אני יוצר פה?
קשיים, קשיים ועוד קשיים ומכשולים ומקלות בגלגלים של עצמי (מצחיק, כמה שאני לא יודע לרכוב על אופניים ושכל כך הרבה זמן לא נהגתי באוטו).
בשבוע שעבר בכיתי, בכיתי המון, ואז הרגשתי אמיתי, הרגשתי משוחרר, הרגשתי אני. אבל ציפיתי שזה יעבור, שזה יהיה איזה רגע משבר שממנו הדברים ישתנו מעצמם. אבל שוב בא לי, והתחושות הם שוב קשות.
זה תמיד אותם טיפוסים, שלא מחבבים אותי ורואים בי צבוע ומגעיל ופתטי, עם הנסיונות שלי להיות בסדר עם כולם כל הזמן. אני משתין עליהם. לא בפומבי, כמובן, אבל עובדה שהם מרגישים את זה - אחרת למה הם כל כך שונאים אותי?
אני לא רוצה להיות הולך בתלם.
אני לא רוצה להיות הולך בטל.
אני רוצה להיות הולך אייל, ושלא יבלבלו ביני לבין אחרים - אלא יבלבלו בין אחרים לביני.
אני הבולט.
אני החזק.
אני.
אני.
אני.
(אש בקרביים).
נ.ב.
מאז קצת נרגעים, וחווים קצת בית (ומדברים על עצמנו בגוף שלישי ברבים).
אני חושב שיותר מהכל, נמאס לי לדבר על שנת השירות. הקטע העצוב הוא, שאין לי כמעט על מה לדבר חוץ מעל זה. אני חושב שהפחד הכי גדול כל הזמן הוא להסתכל במראה הפנימית - כי אתה יודע יותר מדי טוב שאתה לא תראה שם את מה שאתה כל כך רוצה לראות.