פרי-פרי בעונתו יחיה.

עכשיו די צלול לי, ובכלל, כל היום כן - אבל בשבוע האחרון יש יותר ויותר פעמים שאני מרגיש במציאות מטושטשת, בניתוק מסויים, כאילו אני אני נע ונד על המקום העייף, הרדום והפנטסטי שבין השינה ליקיצה.

ביום ראשון בלילה הלכתי לישון בשתיים בלילה, אחרי נהיגה ארוכה-ארוכה על קו תל אביב-יקנעם-מעלות. הייתי כל כך מעורפל, שאני זוכר שנורא השתדלתי לזכור מי אני. ובדרך לזה שרפתי קצת את הקלאץ'.

אתמול הייתי במופע "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק. גם שם, כשצפיתי במופע הזה, כל כך שקעתי לתוכו, שא ידעתי עוד אם אני חולם ועברתי אל ארץ פלאות כלשהי, או לפחות לפלך כלשהוא שלה, או אם אני נמצא אכן באולם הזה, אי שם בעולם המציאות. ניתנה לי הזדמנות להציץ אל תוך העולם ומלואו הזה, עולם שכולו של ענבל, בתוך הראש שלה. וגם אהבתי מאוד את המסר: לא היו שום מילים במופע המחול המוטרף הזה, שלא לדבר על דברים חד-משמעיים, ולכן אותו מסר הוא לכן אינטרפרטציה שלי.

היו הרבה שלבים במהלך המופע שהרגשתי שהדמויות מדברות אליי. שהן כל כך היו שם, והן כל כך דיברו והביעו את עצמן, יכולתי להבין כל מילה. ובסוף, הן כמו העבירו לי מוסר השכל: "המופע שראית עכשיו, מדהים ככל שהיה, מדהימים ככל שהיינו, היה אשליה בלבד. עולמנו, עשיר ככל שיהיה, הוא אשליה בלבד. זכור, כעת - ראית רק צד אחד לפנינו, רק את הצד המוקיוני שבנו. ועם כמה שוירטואוזים אנחנו - אנחנו, הדמויות, המוקיונים - לא אנושיים." וזה היה עצוב, ומאוד נוגע ללב. ואני מודה - גם קצת מעודד.

מומלץ.

אחרי המופע והתלבטויות שונות ומשונות בקשר לחזרה הביתה, נרדמתי בדירה כלשהי בתל אביב, במיטה אחת עם צחק'ה. התעוררנו בארבע ורבע לפנות בוקר, והוא ליווה אותי לרכבת. אחרי שעתיים, או משהו כזה, התעוררתי מהזריחה הכתומה שרצה לאורך הפסים, מסנוורת אותי ושואלת אותי - "ישנת טוב?" יכול להיות שאני ממציא כרגע, אבל אולי היא חייכה אליי? 

כבר כמה לילות שהירח בשמיים יוצר סהר אופקי, חיוך לבן ומושלם - החיוך של החתול הנעלם מעליסה בארץ הפלאות. הוא מופיע כל לילה, מגחך אליי מרחוק, שואל אותי אם אני הולך בדרך הנכונה. ואני עוד לא יודע מה לענות לו, והוא רק קורץ לי מבעד למעטה דק של ערפל, מחייך את החיוך הזה שלו, החיוך הנצחי, הספק-מרושע-ספק-ידידותי.

ומתוך כל זה, אני חוזר לטינקרבל, שאומרת את מילות האהבה, מילות הפרידה האחרונות לפיטר פן - "במקום ההוא, שבין השינה ליקיצה - אחכה לך". ואני שם, אני שם כבר שבוע - ואולי מישהו אחר מחכה לי שם? הרי כל העולם קורץ אלייך בשניות טרוטות עיניים אלה.

איזה כיף.

לפעמים אני רוצה להתחיל דף חדש. אני לא אומר למחוק את כל מה שאני עכשיו - אלא להתנתק מכל מה שאני מכיר עכשיו, לנסוע לאיזשהו מקום רחוק-רחוק ולהמציא את עצמי מחדש. להיות כל מה שאני לא יכול להיות פה, בגלל הקשרים שאני יוצר כשאני מי שאני. זה אסקפיזם, זה לברוח מהכל. זו פנטזיה. אבל זה מעניין לדמיין את זה - לו יכולתי, לאיזושהי תקופה, אולי לא לתמיד, ללכת ולגלות על עצמי דברים שלא ידעתי, בלי התחייבות למה שאני בפנים. כי עכשיו - אם להגיד את האמת, לפחות האמת של כרגע, אני יכול להמציא את הדברים האלה, אבל אני אהיה חייב להתנתק מהם באיזשהו שלב - כי הם פשוט לא אני.

אתמול הייתה ההופעה האחרונה בהחלט של "סטלה וה-Poodle Shapers". היה מגניב, הייתה אווירה טובה. בכלל, הפאב הזה של כפר מסריק מוצלח. חוץ מהריח של הפרות בחוץ. אני אוהב לצאת מהופעה, או מפאב, או ממסיבה, או מהופעה בפאב שהיא גם מסיבה, ולהריח את הריח של עצמי - ריח של עשן. זה לא קורה לעיתים קרובות, אבל זה נותן לי הרגשה שהייתי בחוץ, שעשיתי משהו. שנהנתי.

אבל בכל זאת... אני לא יודע. מצד אחד, נורא טוב לי לראות את כל האנשים האלה שלא ראיתי כבר יותר מחצי שנה. מצד שני, הרגשתי כל כך מנותק. הבנתי איך שמבחינת היום-יום אני כל כך לא מחובר לאנשים האלה. אני לא יכול לצחוק איתם על בירה ועל סיגריה ולזיין איתם את השכל על יותר משלושה נושאים (מקסימום) למשך יותר מחצי שעה. באיזשהו שלב, נוצרת איזושהי שתיקה מעיקה ואני הולך מהאנשים האלה. מוצא אנשים אחרים להתחבר אליהם. זה עם חלקם, כן? כרגיל, אני מדבר באופן כוללני - אבל עם חלקם יש לי קשר מאוד טוב. אפילו עם רובם. אבל לא קשר של יום-יום.

אני יודע שזה נשמע שטחי - טוב, לא נשמע, זה באמת שטחי, אבל ככה אני. לפחות כרגע. בזמנים של עכשיו. יכול להיות שזה חלק מהשינוי שלי, של עצמי. אני לא אומר שלטובה - אבל פשוט שינוי. אני מרגיש את עצמי משתנה. לפעמים פשוט נמאס לי לנסות להסתכל על התמונה הרחבה, נמאס לי לטפח את המצפון שלי כל הזמן, ואני יודע שאני אתחרט על זה - אבל אני מואת עצמי יותר ויותר תקוע בתחת של עצמי ומדבר עם עצמי על הדברים הכי מפגרים שיש.

לפעמים, עד כמה שזה עצוב, אני מנסה לבטל את האנשים שסביבי כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי. אם הם כל כך טובים בעיניי, אני מנסה להגיד לעצמי, אבל זה בסדר תראה - בתמונה הגדולה, אתה יותר טוב מהם.

מה פתאום. אני צריך להתבייש.

אתמול הייתה לנו פגישת ביניים עם הבוחנת באומנות, לראות איפה אנחנו בתהליך לקראת התערוכה בעוד חודשיים. אני חושב שלרובנו הלך טוב. זה היה מוזר, כל הזמן היא חיפשה לראות מה הבעיה עם כל אחד מאיתנו. כאילו... כדי למקד אותנו. כדי לתת לכל אחד מאיתנו כיוון מוגדר. חלק היו צריכים את זה, חלק סתם התבלבלו עוד, לדעתי. לפעמים גם שם זה ככה - לא בדיוק תחרות, אבל הסתכלות כזו של... וואלה, הוא/היא טובה, אבל אני יותר טוב. פשוט ככה.

אני צריך להתבייש.

אני צריך לשתוק.

אני צריך לשמור את הדברים האלה לעצמי (זה לא מה שאני עושה?).

אפשר לנסות לדמות את כל העסק הזה להליכה בתוך מבוך מראות. אתה הולך ורואה את עצמך במראות שונות, מעוותות - וכל פעם אתה שואל את עצמך - זה אני מי שראיתי שם? ולפעמים אתה פוגש בן אדם אחר, אפילו לא מראה - וגם כשאתה מסתכל עליו ושואל את עצמך את אותה שאלה בדיוק, עד כמה שזה אבסורדי - אולי הוא זה בעצם אני, ואני הייתי לעצמי אשליה אחת גדולה עד עכשיו. אולי אני צריך להיות כמוהו, לשאוף להיות כמוהו.

וזה הכל כאילו בטעות. או שלא. אני לא יודע.

נמאס לי לנסות לדעת, באמת שלפעמים נמאס לי לשאול. 

עריכה, 23:10 - מסתבר שכבר כתבתי על החלום הזה. אולי... לא יודע. טוב, אתם יודעים איך זה - אלצהיימר נעורים.

ואת החלום הזה חלמתי לפני קצת יותר מחודש. התעוררתי מהחלום הזה נפעם, וקצת בשוק. הוא היה מלא בדימויים, ואת כולם הבנתי. והוא כמו הציב מולי מראה, מראה שמארה כל כך הרבה דברים עליי, ועל החיים שלי. כאילו החלום היה מעין הצגה סאטירית שהעבירה ביקורת על אופן ההתנהלות שלי.

אני לא זוכר את כולו, במיוחד לא אחרי כל כך הרבה זמן - כי אתם יודעים, לחלומות יש נטייה כזאת להתמוסס ולהיעלם. לפעמים הם כל כך טובים, שכל ניסיון היאחזות שלך בהם גורם להם להיעלם עוד יותר.

ובחלום ראיתי חוף ים. בדיעבד, אני זוכר שחוף הים הזה היה קטן, ולמעשה מוגבל בתוך אולפן טלוויזיה. אבל בתוך האיזור של חוף הים, האופק היה אמיתי, והים נמשך כהרגלו לאינסוף, והעננים והרוח היו. פשוט היו. ועל החוף הסתובבו המון אנשים, והשמש נטטה לשקוע, והאור הלך והזהיב ככל שעבר הזמן. אני זוכר שקרו כל מיני דברים, אבל אני לא זוכר בדיוק מה. ובאיזשהו שלב החל להישמע מקצב, מקצב הולך וגובר, של תופים, קצת של מסיבה, תופים קצביים, שגורמים לך לרצות לרקוד. והדמויות שלעל החוף התחילו לרקוד, כולן. והאור הזהוב היה כבר חזק כל כך, שכל הדמויות על החוף היו לצלליות שחורות ודו-מימדיות שרוקדות בפסטורליות לפי הקצב. והן נהיו מופשטות, יותר ויותר, מרוב שהזהב והאור היו חזקים. והעננים יצרו עם השמש תאורה חזקה ומדהימה.

ואז זה קרה - הדמויות והשמש והואר והעננים והגלים והקצב יצרו תמונה מושלמת. לפני כמה שניות הם היו חלקים של פאזל, חלקים של פאזל מאוד גדול שלא ממש התחבר, ולפתע, הם פשוט התחברו בצורה הכי טובה שיכלה להיות ("נפגשים לדק, נפרדים לעד"). ואני הסתכלתי על התמונה הזאת בחלום, ונפעמתי. כי לעצמי של החלום זאת היתה התמונה ששיקפה את כל המאווים שלי, את כל הרצונות שלי, שיקפה אותי וביטאה אותי בצורה הכי טובה. וידעתי שהרגע הזה הולך להיעלם כל שנייה, כמו חלון מופלא לגן עדן שנפתח אליי לזמן שאול.

"היי!" קרא אליי מישהו מוכר מצד ימין. אני חושב שזה היה סרי, אבל אני לא בטוח. בחיוך מואר מאושר, מודע למצבי ולתמונה, הוא הושיט לי מצלמה. אז ישר כיוונתי אותה לכיוון החוף והצלילים והקצב, והתחלתי לכוון את מד האור, ואת מד המהירות, ואת הפוקוס.

"עוד לא," התחננתי.

"עוד שניה ואני אוכל לצלם, זה יהיה מושלם," ביקשתי.

ואז עמדתי ללחוץ על הכפתור, יודע שהתמונה שאצלם עכשיו תהיה לתמונה הכי טובה שאצלם אי פעם -

והרגע עבר.

חיכיתי שניה יותר מדי, והרגע חלף לידי. השמש נבלעה מאחורי העננים, קרני האור הזהוב איבדו מקסמם והמקצב נחלש.

השיא עבר.

והתמונה לא צולמה.