פרי-פרי בעונתו יחיה.

בזמן האחרון דברים מרגשים אותי הרבה יותר, עד כדי הצפה. בכלל, ממה שיש בזמן האחרון, יש יותר. אני לא אומר שיש הכל, ושאני מתרגש מכל דבר; אבל איזשהו משהו בי, או בסביבה, או באווירה, או ב-"Vibes" או איך שלא תקראו לזה - זה מציף. זה התחיל לי עוד לפני המלחמה. אני חושב שהסימן האמיתי הראשון לזה היה כשראיתי את "סיפור פשוט". אבל יש לזה מספיק משמעות בשביל פוסט שלם אחר, אז נשאיר את זה ככה לעת עתה.

הבלבול והתסכול גדולים כל כך, ואיתם האהבה והמה שזה לא יהיה. כמו שכבר אמרתי, אני לא מתרגש מכל דבר. אבל כשזה נוגע, זה נוגע. אני חוזר לדברים שנגעו בי בעבר, או הולך לדברים חדשים שגיליתי שמרגשים אותי, והם מביאים אותי לסף דמעות ולנשימה גואה, ואף יותר מזה. אני מוצא עוד דברים שלא ידעתי קודם, ואני לא חושש, ואם אני כבר חושש, אני מבוהל בתוך הראש עד אימה.

הגב הישר ו"החישול העצמי" הולך לי לא רע, ואני מרגיש איך שלאט לאט אני מתפרק.

המחשבות אל ועל העתיד מציפות אותי יותר מתמיד, והן מיותרות יותר מתמיד, הפחד מהן גדול מתמיד, ותחושת הפספוס של העכשיו וההווה וההתמודדות מתחזקת.

אני יודע שאני סתם מקטר, אם אני מקטר בכלל, ואני אוהב ואני כל כך עסוק בלחסום איזשהם רגשות והרגלים והתנהגויות טבעיות או חברתיות, שזה בא ומציף אותי מכיוונים אחרים. לא שהם לא-צפויים, אבל עובדה, מרגיש לי אחר.

האכפתיות נעלמת לי לעת עתה, לטוב וגם מאוד לרע.

אני נשפך, ואני חושב שזה המונח המדויק ביותר כרגע.

אתם מכירים את ההתמתחות הזאת, שיש כשמתעוררים? אז ככה הייתי אחרי כל תנועה שעשיתי. להתמתח זה נעים, אבל אחרי כל תנועה? לא יכולתי לזוז. הראש פועם, ואני מרגיש כמו בתוך איזשהו קריז, כאילו השרירים שלי צועקים למשהו. שותה הרבה, מקבל בחילה מזה ששתיתי הרבה בבת אחת... לא כיף להיות חולה בקיץ, בכלל לא. לא מספיק שיש מלחמה חסרת תועלת וכואבת כל כך שתשבש את התוכניות, עכשיו אני בכלל מנוטרל.

החדר מעושן, ואני מעשן פאסיבי בתוכו, ורע לי. אז לוקחים אקמול ופרוזן יוגורט ואוטובוס ונוסעים.

אתמול ראיתי עוד סרט תיעודי מקסים. והוא עשה לי לרצות לנסוע לאמסטרדם. במיוחד עכשיו, עם התחושה המחורבנת של הארץ הזו. די, נמאס.

תחושות הגעגועים ממשיכות להציף אותי, אולי עוד יום-יומיים זה יעבור, נראה את כולם קצת. או את רובם.

אין לי יותר מה להגיד, זה בסדר?

הראש שלי מתפוצץ.

אני לא יודע... לא מעובדות כל כך, המחשבות שלי. פשוט רצות.

בלי לשים לב, כששואלים אותי, "אתה גר פה?", "אתה תל אביבי?" - במקום פשוט להגיד, 'אני לא מפה', נפלט לי בלי לחשוב 'אני/אנחנו מהצפון' קודר ומסכן (כל מה שחסר עכשיו זה שאני אעשה פרצוף עצוב, אשרבב החוצה את שפתי הקדמית ואבקש צדקה). בהתחלה צחקתי על כל זה, עכשיו זה יוצא לי בלי כוונה. מה השלב הבא? ניסיון לשכנע אנשים לעשות לי הנחה כי אני מ-ה-צ-פ-ו-ן? על מי אני עובד? אנאי בדיוק סיפרה, ביום שישי לפני שבוע (וואו, הרבה זמן עבר, הא?), שהם החליטו פה-אחד בפיצרייה שהצפונים הרבה יותר גרועים מהצרפתים שבאים לאכול אצלם. וזה מוזר, להרגיש איך בתהליך אתה מתחיל להתרגל לעניין הזה, שאתה "פליט". פחחח. על מי אני עובד?

זה מתבטא גם בצורה הרבה-הרבה-הרבה יותר זוועתית, ההתרגלות הזו. בתחילת המלחמה, כשכולם היו עוד בשוק מכל העניין הזה של הקטיושות, עניין ההרוגים  והפגיעות בנפש עוד היה יחסית שקט (או יכול להיות שלא... כמה זמן הייתי מנותק?); אנשים ישבו במקלטים או נסעו למרכז/דרום כדי להתרחק מכל הבלגן. לאט לאט התחילו להתרגל, לאזעקות השווא המצווחות בין הבומים האמיתיים, ויצאו לשבת בחוץ, כי כמה אפשר. ועכשיו מתחיל באמת להיות כואב, ואני לא מדבר מבחינת קו המלחמה והחיילים - אני מדבר מבחינה אזרחית, כי אם פה באזרחות אני בקושי אחראי למה שאני אומר או למה שאני חושב - בעניין הצבאי, אני באמת שבאמת לא מבין כלום (רק אל תתנו לי לדבר על חיל האוויר, כי שם אני קצת בכל זאת מעוצבן... לעזאזל המלחמה).

אני חושב שכשהכל יירגע אני אוכל לשבת עם עצמי ולהבין איפה לעזאזל אני בתוך כל זה.

אחרי הכל, תמיד אמרתי על עצמי שאני קונפורמיסט בדיליי.