פרי-פרי בעונתו יחיה.

אני אחרי צפייה בפרק של סדרת "גיבורי תרבות" שבערוץ שמונה, שאמא ואבא הקליטו לי לפני שבועיים (על עלי מוהר). אני יוצא החוצה להוריד כביסה, ומראה עץ הזית והכביסה באור הלבן, החזק והמסנוור (כבר שבועות שמשקפי השמש לא ירדו לי מהעיניים, עד עכשיו) בשילוב עם החום הכבד גורמים לי לרצות פתאום...

שנהיה אני, והמשפחה, ומשפחת שילה וצדיק וכהן ולקח ופיבך אי-שם בפיקניק, ואנחנו קטנים-קטנים-קטנים, וזה טיול משפחות חסר דאגות (נחל כזיב? כליל? פארק הסלעים? לא שזה קרה אי פעם, אבל זו הפנטזיה). ואין דבר מלבד עצי זית בשמש המסנוורת שזזים ברוח, רעש של מעיין מפכפך בקרבת מקום, ריח של אוויר צח וגלילי וכוס מיץ תפוזים קפואה.    

מממ...

אני לא יודע למה אני לא יכול להתקשר לאנשים סתם ככה, כי בא לי, כמעט אף פעם (ולאנשים מאוד ספציצים עוד יותר).

אני לא יודע למה אני לא יכול לשמור על קשר מיוזמתי.

אני לא יודע למה אני לא יכול לספר על משהו שחוויתי, כשההורים שואלים, כי מעניין אותם, וכי זה סתם עניין של מה-בכך.

יש עוד מיליון דוגמאות, אבל לא צריך אותן.

זה כמו מחנק קטן בגרון, שפשוט נמצא שם, ולא רוצה לתקשר, ואחר כך אני מחפש את התקשורת הזאת בנרות. אני חושב איך אני יכול לפצות על זה בדברים אחרים, אבל לא, כנראה שהתחושה לא תיעלם עד שאני לא אצליח לפתור את זה בעצמי.

כנראה שלפעמים אני קצת יותר סגור משחשבתי, שאני מסוגל להיפתח באמת רק בפני אנשים שאני מרגיש שאני מכיר באמת. או שזה סתם זיוני שכל? 

העניין הוא, שאין לזה דפוס, זה לא קורה תמיד - זה פשוט מופיע, ואני לא מצליח למנוע את זה. זה נשמע מתרץ, והאמת, יכול להיות מאוד שזה באמת ככה, אבל אני לא מצליח לעלות על התשובה, או שאני עוצם עיניים חזק-חזק כדי להתעלם ממנה. לא יכול להעלות אותה במילים.

אני מרגיש כמו קמצן ברגשות, קמצן בתקשורת.

כמו סוטה שנתפס עם המכנסיים למטה.

כמו אוטיסט.

כמו ילד בן שמונה עשרה שמרחם על עצמו בלי שום, אבל שום סיבה אמיתית נראית לעין. 

מרגיש מיותר.

כל כך מיותר.

יש עוד כמה תמונות לפתח, יש עוד רגישות לפתח, ובינתיים אני לא מצליח לכתוב מה אני מרגיש. אני אכתוב עובדות, כי אני בחיים, ואני זז ונושם, אבל אני לא מצליח לבטא רגשות - כי כל מה שאני מעלה בדעתי לכתוב מרגיש לי מזוייף (או לחילופין, מציף ברמה כזו שאני לא כל כך רוצה להתמודד עם זה כרגע).

*הייתי במתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) במשך שבועיים וחצי, והתנסיתי בעבודה תיאטרלית בשילוב עם וידאו ומסכים.

*הייתי בפתיחת התערוכה הקבוצתית בגלריה טל שבכפר ורדים, שם מוצגת העבודה הזאת שלי.

*הורדתי חמישה קילו ועד לשורות אלו הספקתי להעלות שלושה חזרה.

*ראיתי שני סרטים בקולנוע - "נודל" ו"משפחת סימפסון".

*ניסיתי להשיג את שהר במשך כמה ימים, ללא הצלחה.

*הייתי במסיבת הגיוס של לירון.

*הייתי ב"עיר הבירה" בירושלים ובהצגה עם בר, ארי וים.

*קניתי משקפי שמש.

*הייתי בירדן שלושה ימים עם הדר, יום וחצי בפטרה ויום וחצי בעקבה.

*הייתי שוב בירושלים וראיתי הצגה קצרצרה של אחות של רסולי במסגרת פסטיבל תיאטרון הבובות הבינלאומי.

*הייתי בתל אביב, פגשתי את שרון, אכלנו ביחד "גלידת סבתא" בנווה-צדק ואחר כך הלכנו לבניין של התק"ם כדי לפגוש את "שולחן הש"שינים" שהקימו יותם, רסולי ודניאל, עם מטרה לפרוייקטים סביבתיים. יש הכוונה לעבודה בשביל-סובב-כינרת בסביבות נובמבר. פרשתי מהארגון.

*קראתי את הספר השביעי של הארי פוטר, הגרסה האמריקאית.

*נמרוד עזב את להקת "ורטיגו" והתחיל לטפל בשיטת "אילן לב", כעת בתשלום: הוא נוסע בעוד שבועיים לטיפולים בלונדון במשך חודש.

*הייתי שבוע בקומונה החדשה שלי בחדרה, בשכונת קאנטרי קלאס שעל יד הרכבת: אנחנו בקומה השנייה בבניין עם שמונה קומות וגג שצופה על רוב חדרה, אם לא כולה; היינו בים.

*הייתי שבועיים בחוות הצופים שברמת יוחנן, בהכשרה לקראת שנת שירות בעמותת אלון: צחי הודיע לי שהוא מתחתן, כנראה בקיץ הבא; היינו ביום שישי בפאב ברמת יוחנן. הכרתי משקה שקוראים לו "בחרובקה" - הרמנו כוסית לכבוד צחי; ראיתי שישה סרטים בדי-וי-די - "אלדין", "אור", "הכל מתחיל היום", "עיר האלוהים", "אמריקה X" ו"בלעין חביבתי"; הנה רוב הציורים שציירתי בזמן הסמינר -

*אה, כן, ויש לי פלאפון עכשיו. מהעמותה.

*ראיתי את הציונים שלי באינטרנט, והמצב הוא כזה: מתמטיקה - 93; אזרחות - 83; ספרות - 87; תנ"ך - 91; תולדות האמנות - 99; אמנות - 100; תאטרון - 100.

*הייתי בשיח גלריה בגלריה טל, ואני מתכוון להוציא את העבודה שלי כמה שבועות לפני סגירת התערוכה, כי היא ועוד ארבע עבודות שלי משתתפות בתחרות של מוזיאון הכט.

*יש עוד מלא דברים, אבל אני לא מצליח להיזכר בהם כרגע.

*מחר אני חוזר לעוד שלושה ימים בקומונה וחוזר הביתה לחגוג את ראש השנה ולראות את ברי סחרוף בחוף "בננה ביץ'" שבאכזיב.

*נ.ב.

.ART IS USELESS. GO HOME 

(.L'art est inutile. Rentrez chez vous)