התבוננות קצרה בזכרונות גרמה לי להרגיש כאילו חזרתי בזמן. לאותה תחושה ישנה של תמימות, לאותם ריבים עם ההורים, לאותם חברים ישנים.

התעוררתי בבהלה למציאות. חייבת לציין שאני אוהבת את המציאות הזאת. את החיים הנוכחיים.

לא יודעת מה אהבתי יותר. העיקר שאהבתי.

ועם החזרה למציאות גם חשבתי, חשבתי הרבה. על זמנים ותאריכים ואיפה הייתי לפני שנה ושנתיים ושלוש. זכרתי כמעט הכל. ניסיתי לחשוב - במידה שדברים היו קורים אחרת, האם הייתי נשארת כמו שאני? כמו שחשבתי שאחזיק?

ואז הבנתי שלא. וזה עשה לי הרגשה ממש טובה.

וכמובן שבתוך שניה נתקפתי בפחד הידוע, ובגלל זה אני פה בכלל.

אני רוצה לברוח.

מדברת ומדברת ומדברת.

שטויות. הכל שטויות.

בא לי פעם אחת לעמוד ולצעוק לך את מה שאני באמת חושבת.

תמיד להרגיש מספר 2.

קיא, ועוד, ועוד.

בלי סוף קיא.

דם על הידיים.

בכי בלילה.

חוסר יציבות,

אנשים דפוקים,

נציגים דפוקים,

חיים דפוקים.

אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדייך.

ההיסטוריה חוזרת.

ואיתה גם ההיסטריה.