דמעות של שמחה

משהו שכתבתי לפני חודשיים, לשם שינויי הוא חוויתי, סיפורי וברוח שונה ממה שאני כותב כאן בד"כ...

מסעו של ש"ש

כבר עברה שנה וחצי מאז וזה עדיין זכור לי כאחד הטיולים החווייתיים ביותר בחיי. בדרך כלל אומרים על דבר שהוא חווייתי לטובה אבל אני אקח את זה פשוט כחוויה בלתי נשכחת.

בקיץ בכיתה יא' יצאתי לטיול שבמקור היה אמור להיות מהחרמון עד לירושלים בפחות מחודש. הטיול תוכנן בקפידה והיה אמור להיות עם 2 מחברי הטובים ביותר ,איתי ואדם. החלטנו לצאת אליו כבר חצי שנה לפני. לאחר הכנות וציפייה רבה הגיעו ימי הקיץ המלטפים  ואכן כפי שתכננו יצאנו, ואז בצורה די שולית איתי הודיע יומיים לפני שהוריו הזמינו לו כרטיסים לטורקיה והוא יעזוב ביום השלישי(!!)   ניסינו לא לקחת את זה קשה אבל באיזה שהוא מקום זה הרגיש כואב, (כגודל הציפייה גודל האכזבה הייתה פי כמה.)

יצאנו,

קיבלנו טרמפ מחברה של ההורים של איתי. בדרך עצרנו כמה פעמים, הייתה אווירה טובה והמורל היה גבוה, בין השאר צילמנו את התמונה הזו.

כעבור מספר שעות הגענו לגולן והערב הראשון היה כמו פיקניק , כל אחד הוציא חטיף או שניים ובישלנו על בנזיניה שקרטעה ובקושי הצליחה להרתיח את המים. לאחר מכן הלכנו לשיחים והתמקמנו ואיך לא, גיליתי שדווקא אני התיישבתי על קן נמלים, אבל תוך שנייה וחצי גם אני וגם אדם נרדמנו, איתי פחד  שאולי יבואו חיות בלילה או אנשים ולכן הוא לא הלך לישון, אפילו הוא העיר אותי פעמיים בלילה ובאחת מהם הוא אמר לי שיש רעש מהשיחים ושאל " אם זה חזירי בר יכול להיות שהם יפגעו בנו?" ואני בלי לחשוב יותר מידי מתוך עירפול חושים עניתי לו באדישות "כן" ונרדמתי שוב.רק בבוקר הבנתי לאיזה סרטים הכנסתי את הבחור המסכן.

היה אדיר. מים קרירים בשיא הקיץ. המים זרמו בין שורשי הדולב והפטל, האומגות והטרזנים שחיכו לנו בכל פינה. לאחר 3 שעות הליכה כשעל גבול השחייה עצרנו לנוח ולצאת לאיזה 15 דקות. כשהוצאנו את התיקים ועד מהרה התגלה גודל האסון. כל השקיות של אדם היו מחוררות  וכל  הציוד שלו היה רטוב, ספוג במים-המצלמה , הפלאפון, הפנס, הארנק, המפה , הניירות, הבגדים,וכמובן המפוחית. פתחנו חבלים שהיו לנו ותלינו עליהם את הבגדים ליבוש.לי למזלי נרטבו רק כמה בגדים.

 היה זה רגע המשבר הראשון , שבו איבדנו את החשק להמשיך, כעבור שעה של יבוש התחיל להחשיך והחלטנו להשאר לישון שם  למרות שזה היה בערך ק"מ לפני הסוף. למחרת קמתי ב10(!!) אדם המשיך לישון,היינו בטוחים שנחזור היום הביתה אז לא מיהרנו. בישלתי לי אורז  והחלטתי לנסות לדוג עם חוט דייג וקרס שהיו לי. בסופו של דבר , לא האמנתי אבל הצלחתי לתפוס 2 בורים קטנים. בשלב הזה אדם כבר התעורר, לאחר צילום נשיקה ארוטית בין אדם לדג שחררתי אותו.

החלטנו להמשיך. כמעט כל הציוד כבר התייבש והמשכנו על גדות הירדן ליד שדות מטורפים של חמניות, כל הדרך פיצחנו זרעי חמנייה מעולים .  ההליכה הייתה חביבה בשלב מסויים לקראת הסוף לאדם היה נורא קשה , כאבו לו שרירי הרגליים והיה לו קשה לנשום. לקחתי ממנו משקל.

 בסופו של דבר הגענו. אכלנו בערב פסטה עם רוטב בשר טחון ,גמבה ושום,הפסטה יצאה מעולה, קשה היה לי לקבל את העובדה שאולי יש בי ניצוצות טבחות, עד לאותו היום החשבתי את עצמי כאחד שמטפל באש. הלכנו לישון.

למחרת בקושי ישנתי שוב, כל העקיצות מהימים הקודמים גירדו לי בטירוף ובנוסף לזה ישנתי על אבנים. התעוררתי לקולות זבוב שלא הפסיק לזמזם, ורק לאחר חצי שעה יצאתי מהציפה קלטתי שאני מוקף בעדר של צרעות שאוכלות את התיק שלי , מיד התעוררתי,

 התחלתי לארגן את עצמי ובין השאר להעיר את אדם. אדם בהתחלה חזר לישון ורק אחרי כמה חבטות התעורר. במשך ההתארגנות ראיתי את השמש מבצבצת בין אצבעות הגולן. אני  כל כך אוהב את השחר. התחלנו ללכת ולאדם עדיין כאבה הרגל הוא הצטער ואמר שהייה שמח להמשיך אבל היא נורא כואבת, התקשרתי לאמא שלי השעה הייתה כבר 7 בבוקר ושאלתי אותה מה אפשר לעשות עם הרגל שלו? היה כל כך כיף לשמוע את הקול שלה, החלטנו לעצור   עד שהרגל שלו תפסיק לכאוב , עצרנו עד איזה 14:00 דפקנו שנ"צ לאחר מכן החלטנו...

מה גיבורינו החליטו לבסוף!? האם יחזרו ? מה יהיה עם רגלו של אדם? ולמה לעזאזל  לחדר שינה בקומונה תמיד יש ריח של גרביים!?!? כל זאת ועוד בפרק הבא במסעו של שש J