גם

שם

לא

אהיה.

מאושרת, כמובן.

חבל על המאמץ, או שחבל על אי המאמץ, פשוט המילה "לוותר" יצאה לי מכל החורים.

אין ברבורים באגם, או שמא יש יותר מאחד-שתיים, ואין שום סיפוק באף מגע,

הרצון לעזוב את הכל ולברוח עם הזנב בין הרגליים פשוט יותר ויותר מתעצם ומתממש,

בהלוויה שלי אני רוצה שמחה ומסיבת טראנס על הקבר, שלא יישכחו אותי ולא אדהה לעולם....

או שבעצם-אני רוצה שיישכחו, לא רוצה להיות ולא רוצה להוות שום דבר לאף אחד.

אני לעצמי ורק לי.

כי כבר אף אחד לא מאמין ולא מעריך אותי כמו שצריך,

והאמת? שזה כבר נורא חדל להיות במודה.

פונטנציאל, דבר שקשה לי להפרד ממנו.

כואבת לי הברך, אבל עוד יותר כואב לי הלב על האובדן הנוראי הזה שכל הזמן מזכיר לי מי אני ומה אני, ולמה אף אחד לא ידע אף פעם כמה כאב מסתתר מאחוריי הפנים האלה, והגוף הזה..

החתכים האלה יישארו כצלקת לעולם ועד, ולזכור את כל מה ששכחתי זה עוד צלקת לא קטנה, בכלל.

תשיר לי ותאמר לי כמה אני יפה, רק עוד פעם אחת, פעם אחרונה, לפני שאני עוזבת אותך ואת הכל.

אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה להלחם בצער הכבד הזה,

אני פשוט ש ו ק ע ת.

אל תנסה להציל אותי, כי לא תצליח ואני לא רוצה שתתנשף חזק חזק, פן תחנק ואצטרך להתבונן בך סובל.

החיטה צומחת שוב, אבל אני לא כל כך בטוחה שאני אצמח שוב.

תודה על ימים של שקיעה, לילות של מאבק וחיוכים.

תודה על מתנת האהבה, ועל אבא היקר מכולם, לא רוצה לראות אותך סובל.

אל תשכחו אותי.