אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקינוח הדבש
אני מסכים לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי בענף
גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בניר מרשרש
יונתן
יונתן הם אומרים
באמת תסלח לנו
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה.
איך בונים אמון מחדש?
הפגיעות מכאיבות, עמוקות, לפעמים מרגיש לי כאילו שהחבטות האלו גורמות לכאבים שנמשכים עד תום ואין לי שליטה עליהן כי אני אינני מסוגלת להחזיר ו/או לעצור אותן
ואני חוטפת חזק ובתדירות גבוהה
ותמיד בוכה כשזה נגמר
החוסר אונים הזה שאני נמצאת בו כל כך הרבה זמן מטיל עליי כשפים שאני לא שמה לב שמשנים אותי לאט לאט
כן, הנסיונות לאיבוד העצמי קורים לעיתים קרובות והכעס שמציף את מי שיודע עדיין לא גורם לי רגשות אשם
למה זה לא עושה לי שום דבר?
"אכזבת...." ,זו התגובה הראשונית שלו כשהוא שמע והתחלתי לבכות ולאבד את עשתונותיי כמו עכבר כלוא
לא ידעתי מה לומר לו-אתה צודק? או שאולי טועה? זה נשמע אחרת? או אתה לא מבין? ולעולם לא תבין? אז שתקתי, באמת כמו עכבר כלוא
הכעס כבר נהפך לרחמים, ואני נהפכת לאדם רחום ובודד
לא נעים לי אם להגיד את האמת ואני מעדיפה להיות מבודדת מרחמים ומכעס מאשר מהחברים שלי שלאחרונה אני מרגישה בריחוק שלהם
אל תכעסו עליי בנות, אבל זה ככה
האהבה היא אותה האהבה אבל יש קצת אכזבה מאחורייה
ואם קצת "הזנחתי" בגלל נעם אין לי שום חרטה כי האכפתיות שלכן כלפיי הייתה אמורה לעבור הכל, וכשניסיתי לגמור עם זה לתמיד רק שתיים מכן הראו אכפתיות שבאמת עברה הכל
מה גם שלא הזנחתי אתכן, זאת הייתה הגרסה שלכן..נשארתי אני כל הזמן
ומי שמסתכל עליי סתם ככה לא מנחש בכלל מה משתולל בתוכי
ארבעה אנשים יודעים מה קורה בארבעת הקירות של הבית שלי, על הסודות הכי כמוסים שלי
למה אני כותבת את זה בכלל?
בשביל עצמי בטח שלא ובשביל אנשים אחרים כבר ממזמן זה לא עניין
עם כל הצער שבעולם אני מודה ומתוודה - ויתרתי.
אז ערב טוב, ולקראת ערב צריך להתפלל
התפילה שלי להיות היא להעלם הכי מהר שאפשר, יכאב או לא יכאב-לא כל כך משנה לי
העיקר לא לראות ולא להראות
לא תארתם לעצמכם שאני כזו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
