בלילה הורדתי את התחתונים, כי הם נכנסו לי עמוק לתוך התחת והציקו לי ולא הסבו לי נחת, ודמיינתי אותך ליידי. מעניין מה היית עושה, אם היית שוכב ליידי כשאני ללא חלק תחתון, חשופה, ישנה או ערה, דמיינתי אותך ליידי.

בבוקר קמתי הפוכה לגמרי-גם מהבוקר עצמו וגם מהחלומות שמתסכלים אותי כל לילה ומסרבים לתת להרדם ולישון, לבשתי את התחתונים שהציקו לי והלכתי למקלחת. דמיינתי אותך ליידי בעת לבישת התחתונים. מעניין מה היית עושה, אם היית קם איתי בבוקר, כשאני מנסה להתלבש, עדיין חשופה וכבר ערה, ודמיינתי אותך ליידי. ההליכה למקלחת הייתה קצרה (החדר שלי קרוב למקלחת) צחצוח השיניים ושתן הבוקר היו מספקים, ואני, עדיין עם תחתון לבד "דפוקאותי" שמשאיר בחוץ את החלק התחתון של הלחמניות שלי, מה שאני אוהבת מאד, חוצה את המטבח להכין לי קפה עם שוקולד. באותו הרגע שהתכופפתי לקחת את החלב-דמיינתי אותך ליידי. מעניין מה היית עושה, כשאני נמצאת בתנוחה כזו, עם חלק תחתון שהתחת שלי נשפך החוצה, שהתחת שלי חשוף, ערה לגמרי ברגע שאני אשתה את הקפה שלי, דמיינתי אותך ליידי. הוצאתי כבר את החלב, ערבתתי אותו יחד עם הקפה והמים והכפית וחצי סוכר (כן, ירדתי לכפית וחצי) העפתי את השיער הצידה ומלמלתי לכיוון הסלון "רוצה קפה?". דמיינתי אותך אומר שאתה רוצה אותי, ושוב, בא אליי ונוגע בי כמו שרק אתה יודע. הייתה לי צמרמורת, וקיוויתי שבאמת תבוא לכאן היום. אבל אז..כבר לא דמיינתי אותך ליידי. לא עניין אותי מה היית עושה, אם היית שוכב ליידי או אם היית קם איתי בבוקר או אפילו אם הייתי נמצאת בתנוחה כזו שהתחת שלי נשפך החוצה, לא עניין אותי מה היית עושה אם הייתי חשופה. למה לא עניין אותי? למה לא דמיינתי אותך, אתה שואל? כי אני יודעת שלא תבוא. הרגעים שאני איתך-חשופה, ישנה או ערה, אוהבת או נאהבת ואם יתמזל מזלי-שניהם ביחד, ללא חלק תחתון או אולי אם תוריד לי אותו, נגיעות ושטויות שאנחנו טובים בלשחק אותה כוכבים ולתת משחק שהוא לא מהעולם הזה, הרגעים האלה עושים לי טוב אבל אתה רואה רק אותך, ולא אותי. אני לא אשתנה בשבילך ואתה לא תשתנה בשבילי, ושנינו מניפולטיבים שחבל על הזמן. אינטרסנטיים שלא ברא השטן, אבל אנחנו הצלחנו לברוא. הדמיון שלי פרוע, ושלך פרוע קצת פחות, אבל כשאנחנו רוצים אנחנו יוצרים עולם שהוא לא לכאן ולא לשם-ואנחנו מדמיינים. חתונה? לא. בית וכלב וילדים? לא. אושר? אולי. אושר משותף? בטוח. לקחת לך את היד ולעוף לעוף לעוף. לקיבינימט, לטימבוקטו, לסין, לערב הסעודית, לא משנה לאן-העיקר שזה יהיה איתך. כי אתה האושר שלי, ואתה הסבל שלי. והכי יפה שזה ביחד, שאתה עושה כל כך הרבה דברים במכוון או לא במכוון ואתה עושה אותם כל כך טוב, שאתה לפעמים לא שם לב לכמה יופי אתה מחדיר לקשר שלנו. אבל גם אני מחדירה הרבה יופי לקשר שלנו-כמות האהבה, הרגש האמיתי ובכלל האמת, המאמצים והנצחונות. זה מדוד וזה לפעמים לא שווה ביננו, אבל אני יודעת שאם אני איתך אני יודעת שאני יכולה לנצח הכל.

כל זה קרה הבוקר, ואני בטוחה שזה יבוא לי בעוד הרבה בקרים, לקום ולחשוב שאתה נמצא ליידי ולאכול אכזבה כל פעם שאני אגלה שזה הדמיון, ושאתה לא כאן.

עוד לא החלפתי תחתונים, ואני עם אותם התחתונים שמחכים לך. אני באמת רוצה שתבוא, וגם אם אני אומרת שלא-זה מכעס. וזה עובר. וזה גם משהו שאני אוהבת-לא אוהבת בקשר שלנו. שהכל רגעי, הכל חולף, הכל עובר. הזיכרון של שנינו הוא כמו זיכרון של דג, עושים-כועסים-שוכחים-אוהבים.

לכלכתי אותך טיפה, ואתה גם לכלכת אותי, נתנו לעצמנו קצת להיסחף ולכן יש הרגשה של טעות, אבל הלגיטימציה הזו שנתנו לעצמנו היא בסדר גמור ואנחנו שנינו צריכים להבין את זה.

ככה או אחרת-אני אוהבת אותך מאד, המון ואולי יותר מדי, ואני מוכנה לשכוח הרבה דברים, אבל לא את השכחה עצמה, ושוב המניפולציות שלנו מצחיקות ומעציבות אותנו, וזה נורא וזה נורא טוב.

אני יכולה לסיים את הקטע בחצי חיוך, למרות שעדיין לא התקשרת לאחל לי בוקר טוב, לשאול מה שלומי, להגיד שאני פרובוקטיבית אבל מהממת, להגיד לי שאתה בא לכאן היום או לא בא לכאן היום ושאתה רעב או עייף והולך לישון או לאכול, למרות שרוב הדברים שאמרתי כאן הם שנויים במחלוקת, למרות שבימים האחרונים אני באמת רוצה להעלם. החצי חיוך הזה בא מהזכרונות שלי, מהימים הכי טובים שלנו יחד, מהרגעים שאני לא אשכח ואתה בטוח לא תשכח, מהרבה אוכל וקצת קיא, מההפחתה בסיגריות והנשיקות החטופות, מהויותורים הטובים שלנו, ו מ ה א ה ב ה . זכרונות, נכון לעכשיו, הם כל מה שיש לי ועליהם אני צריכה להגיד תודה גדולה לכל מי שאפשר לי לזכור אותם ולכל מי שייצר את אותם הזכרונות. באמת תודה.

בגלל שהשיער שלי יפה היום אני מסכימה לעצמי לעשן עם התחתונים האלה, ללא חלק עליון, ושכוולללםם יראו לי. אני באמת מתגעגעת לימים טובים יותר, ואני מקווה שהכל יסתדר לי בסופו של דבר. הימים האחרונים הם סיוט, הם חלום רע מאוד ואני מקווה להתעורר ברגע זה ממש, כי אני לא יכולה לשאת יותר את הכל על הכתפיים שלי.

נתת לי המון ולקחת ממני המון ואני לא יודעת אם הגיע הזמן להגיד תודה וללכת או להשאר ולהעצים את זה. בינתיים אני יודעת שאני לא יודעת כלום.

אולי כן ואולי לא, מה שבטוח-אולי. והאולי שלך לא בטוח בכלל.....