מרחתי לק על הציפורניים ברגליים, כי קניתי נעליים חדשות של "טבע נאות" והייתי חייבת שהן יראו עליי נשיות. באותה הזדמנות מרחתי לק גם על האצבעות בידיים, שאני אוהבת אותן מאד, כי הן ארוכות ודקות ומפתות.

נעלתי את הנעליים החדשות, ונסעתי הרחק לרמת הגולן, אליו. וגם קצת אליהם. הדרך הייתה מלאה בסיגריות, לא רק שלי. גם של השניים האחרים. אבל עישנו ב"תורות", כלומר על פי סדר מסוים, כדי שלא נחנק מהריח ומהעשן. בדרך שמענו שיר ישן, שלשניים האחרים הזכיר את פעם ודווקא לי הוא ניבא את העתיד. משהו באנגלית, שכשהנערה תבוא הכל פתאום יהיה טוב יותר, הוא ירגיל הקלה, והיא תרגיש מקלה, ושנינו נאהב ונקבל אהבה, והכל יהיה פשוט. השיר היה נחמד והכל, אבל היה לי נורא קשה לקבל את זה שהכל יהיה פשוט, כי אצלנו שום דבר הוא לא פשוט. לפעמים אני מרגישה מטורפת שאני נוסעת כל כך הרבה ומקריבה למענך את נשמתי, מוותרת על אופציות אחרות בכלל בלי לבדוק אותן-כי אתה בתמונה, אז אני תמיד מעדיפה אותך (כשזה בא על חשבון החברות שלי-לא) כי זה אתה. שנינו יודעים שזה לא ממש הדדי, כלומר..זה כן, אתה מוותר, אבל לא כמוני. ואתה לא תלותי כמוני. ואתה לא רוצה כמוני (לפעמים יותר ולפעמים פחות). ואתה לא כמוני. או שאתה כמוני מאד. וזה נשמע פשוט? כי זה לא פשוט. ההפך הגמור! מסובך עד מעל הראש. ואנחנו מנסים להיות ילדים גדולים, לא ילדותיים, ותרנים כשצריך, נותנים ככל יכולתנו, ומקבלים כמידת הצורך. אבל כל אלה הם נסיונות, והפעמים הנדירות שבהם הנסיון הזה מצליח רחוקות מלהיות שכיחות.

אז אנחנו נוסעים ונוסעים, והשדרן של הרדיו מזכיר את השם של השיר, את הלהקה המבצעת ועוד כמה שטויות שכבר שקעתי במחשבה איך אני מאפרת דרך החלון, איך אני לא מאפרת על עצמי ועל הריפוד, איך כל האפר לא יעוף עליי בחזרה. (אגב, זה מה שקרה, הוא כן עף עליי). התחלנו לדבר, השניים האחרים ואני. אמרה לי ההיא ש'כאן היא שירתה בצבא, ותחשבי היליקי, כמה אני שונאת נחשים ועקרבים, כאן שירתתי בצבא!' לא הלהיבה אותי כל כך, אבל חשבתי עליי בצבא. 'את תהיי קצינה היליקי', היא זרקה לי פתאום, וזה טלטל אותי לגמרי. אני? קצינה? מה היא רוצה ממני? אשה מבינה לא קטנה בצה"ל קובעת כי אני אהיה קצינה? מספיק עם השטויות, חשבתי לעצמי, ושקעתי באורות רחוקים בעמק. האורות האלה כמונו, רחוקים מהכל ומכולם, אבל מאירים מקום קטן ומסוים. הם כן הכרחיים, ואם נכבה אותם הם לא יהיו קיימים וזה מאד יפריע כך או אחרת. אני אור קטן שלך ואתה אור קטן שלי, וביחד אנחנו אורות קטנים של שנינו. אבל קטנים פחות, כי אנחנו יחד. להיות כוכב זה קשה, כי הוא גבוה ונמצא בשמיים וזז. והאורות לא, הם יושבים ונוח להם. אבל האורות לא ישארו לנצח, והכוכב כן. אז להיות אור זה קשה. בזמן שחשבתי על כל אלה, האישה נתנה לי את הפלאפון שלה וביקשה שאתקשר למישהו מהם, כדי שהשער יפתח והזמן ירוץ לכיוון הפגישה שלנו. קצת התרגשתי, ואחד החברים ענה לי, ביקשתי והוא פתח. חייכתי לו דרך הטלפון ואני בטוחה שהוא ראה. ירדתי מהאוטו בהוקרת תודה גדולה (שעה מחייהם בזבזו עליי) וחיוך עוד יותר גדול, והסברתי להיא שתתקשר למספר האחרון ותבקש שיפתחו להם. דלת נטרקת ורגליים מתחילות לנוע לכיוון הפגישה. הרוח נכנסה לי לעיניים והיה לי קר מאד, סוף יוני וקר לי ויש ערפל. פגשתי את אחד החברים שבא להציל אותי מחבורת ממטרות שאיימו להרטיב אותי וממש לא רציתי, וחיבקנו ונישקנו וצחקנו קצת על הפחד המטופש מהממטרות ומהאושר שאני נמצאת כאן. דלת נפתחת, אור אדום ועלייה במדרגות. נישוקים, חיבוקים, אהבה, ידידות גדולה. קצת דיבורים על המסיבה האחרונה, סיפרתי על הילד בכיתה ז' שהחליט לתפוס לי בציצ שמאל, ועל האבטיח שנפל לזאת על הרגל, על החום, על העצבים על החבר הקודם שהחליט לעשות לי ס.ד (סיבוב דאווין) מול העיניים עם החברה-אקסית-זבל-הודית שלו שלא מעניינת אותי ב-כלל!, על החסרון שלו שם. הוא התקשר, עניתי, צחקנו, הבטיח שיביא לי משהו לאכול, והוא אישר שהוא עוד מעט מגיע. נכנסתי ללחץ, כי אחרי הריב האחרון שלנו חשבתי שזה כבר ייגמר, שהארבעה חודשים ברוטו יזרקו לפח, שהוא ירצה לעזוב אותי ולהמשיך עם אחרות, שהוא לא יאהב אותי יותר כי עליתי בקילו, כי אני מכוערת, כי התחת שלי גדל, ואולי בגלל הלק שהוא בכלל לא יאהב ויבקש ממני לסלק אותו. אבל אני אוהבת אותו, והאמת היא שאני אוהבת את העיניים שלי, ואת התחת שלי, הקילו שהעליתי הוא בלתי נראה, והשיער שלי יפה היום. אז בעצם לא כל כך אכפת לי מה שהוא יחשוב, אבל כן אכפת לי. ושוב, שום דבר לא פשוט והכל כל כך יורד לפרטים ומדויק ומדוקדק ומתוייק ומלוקק. את הפוצי מוצי שיש לכל הזוגות המאושרים ממש אין לנו מול אנשים אחרים, כי אנחנו שנינו מדודים ואדישים ומרגישים ורגישים ואנשים. אני לא אוהבת את כל הפוצי מוצי הזה מולם. כל המחשבות האלה גרמו לי לחשוב מה את עושה כאן? בשביל מה הגעת לכאן, למה הוא לא בא אלייך? לשם מה הטרחת את השניים האחרים לעלות עד לגולן ולרדת בחזרה? למה לבשת את המכנס הזה, הוא מבליט לך את התחת עוד יותר ממה שהוא בולט? הלק הזה, היית חייבת לשים אותו גם בידיים וגם ברגליים? הפרובוקטיביות שלך לא עובדת עלייך, את יודעת את זה! מה השעה בכלל? איך את תרדי מחר הביתה? נזדיין כאן, אני והוא? קחי את הדברים שלך ולכי מכאן. אבל באותה השניה שהמסקנה האחרונה עלתה לי, הוא נכנס. החלץ והעצבים וכל מה שלא היה במקום עף עם הרוח שנכנסה דרך הדלת, החוצה, לאוויר, לחלל, לכמה-שיותר-רחוק-מאיתנו. אמר שלום לחברים, חייך קצת וסיפר איך היה לו, אמר ששכח להביא לי אוכל והסתכל לי בעיניים. קפץ עליי קפיצת נמר שרק אנחנו מכירים, ונישק נישק נישק. וברגע שהוא נישק, כל המחשבות וכל הדאגות שהיו לי עד עכשיו התפוגגו ונמוגו, וידעתי, לפי סוג הנשיקה שלו, שאנחנו נזדיין היום. לא, לא נזדיין. נעשה אהבה. גדולה, מאד.

ואיזה לק יפה יש לי.