לא, באמת. אני רוצה שתקח אותי לטייל.

כן, אני יודעת שאני לא בחורה של טיולים, האבק שבמדבר עושה לי רע לעיניים (ולשיער!), מים עושים לי לטבוע, אוויר עושה לי לנשום, הרים עושים לי לטפס, עמקים עושים לי ללכת, אבנים עושות לי ליפול, נחשים עושים לי לפחד, עכבישים עושים לי לברוח, אוהלים חוסמים לי את הכוכבים, לישון מתחת לכיפת השמיים עושה לי חלומות רעים, תיק גב עם בקבוקי מים עושה לי כבד, לאכול חטיפים עושה אותי כבדה, ואני בכלל, לא בחורה של טיולים.

אבל אני רוצה שתקח אותי לטייל.

נכון, אני אתלונן לך, ואני אבכה אם צריך, אקלל את המקום ואולי בטעות גם אותך, ארדוף אחרי היתושה שתעקוץ אותי, אפחד מדובים שלא קיימים או מאריות שקיימים אבל בדמיון, אציק לך שאני שומעת תנים ושועלים (שלא נדבר על נחשים ועקרבים!) שמתקרבים, אצחק על הרעיון שבכלל הסכמתי לצאת איתך לטיול ושאני מאד מאד רוצה ללכת הביתה.

אבל אני באמת רוצה שתקח אותי לטייל.

אני רוצה להרגיש מה זה להיות.

אני רוצה שתקח אותי לטייל.

שתכין לי ארוחות, שתתקשר בשביל לשמוע אותי נושמת, שנשחק מונופול, שתקח אותי לטייל.

רק לטייל. זה הכל.

יד ביד, מתחת לירח שישמור עלינו, לטייל. רק לטייל איתך ואיתי ואיתנו.

אפשר גם בלי לישון ואפשר גם בלי ללכת.

אבל אני רוצה שתצא איתי לטייל, טיול מחוץ לשגרה המשעממם שאני חיה. תן לי לצאת לטייל איתך.

אני רוצה שתקח אותי לטייל.

אני רוצה להרגיש מה זה להיות.