לראות את הפנים שלך, ללטף את הזיפים שלך, לקנח את האף בחולצה שלך כשהוא נרטב מבכי, לצחוק איתך ועליך ועליי ועלינו, לאכול איתך, לקום איתך ולשכב איתך, לישון איתך ולחבק אותך ולנשק אותך ולאהוב נטו.

אני רוצה רק פעם אחרונה להגיד לך שאתה אהבת חיי, אבל כבר אין אהבה ובטח ובטח שאין כבר חיי, ולאור הדברים הפשוטים באמת אני משאירה אותך להתמודד עם העולם הזה בלעדיי, לא בגלל שעדיף לך; רק מפני שאתה כבר לא רוצה אותי יותר.

אני לא רוצה לחיות יותר, לא איתך ולא בלעדייך.

ואני לא לבד, אני מוקפת אנשים עם מחסניות ברובי האהבה, רק מחכים לפקודה, אבל לבד. המון לבד.

ואני צריכה אותך, ואני רוצה אותך ומחכה לך, אבל אני יודעת שאתה לא תשוב.

תמיד אמרת שאני לא כמו כולן, שאני מדהימה, שאני אחת יחידה ומיוחדה וביומיים האחרונים הוכחת לי כמה שאני זולה ויכולה להתחנן ולבקש ולבכות ולא להניח עד שזה כבר מונח מעצמו. כמה שאכזבת אותי, לקחת לי שתי ציפורים גדולות במכה אחת-גם את האהבה וגם את החיים.

אמרתי לך את זה לפני חודשיים ועכשו אני מפסיקה, כי היום בעזרת השם, זה יהיה היום האחרון שלי בקיום הזה.

אני רוצה למות בלב שלם ובנפש נקייה, שאמרתי לך הכל ולא פספסתי שום דבר, שדאגתי להזכיר לך שאני אוהבת אותך למרות שזה לא עזר, שרק רציתי שיהיה לך טוב.

בסך הכל, נכשלתי.

מפתיע? אותי לא כל כך. לא מאתמול אני מכירה את עצמי ואני כבר כשלון ידוע בכל מה שנוגע למערכות יחסים רומנטיות.

אילו יכולתי הייתי עוקרת את הלב שלי ומניחה לך אותו על מגש כסף, למרות שהיית זורק אותו או בפרצוף שלי או לתוך פח שאין לי תחתית, אני אדע שעשיתי את מה שהרגשתי לנכון.

למרות שאני כבר לא מרגישה. זה העיתוי הנכון למות, אני מוכנה לזה.

תהיו בריאים וחופשיים ותאהבו ותהיו נאהבים. תלמדו מהטעויות שלי, שלנו, של כולנו.