(נעם, תודה על ההשראה)

"...יושבת על רצפת החדר, רגליים בפישוק, הdoors בוקעים מהפטיפון. מזמן לא דיברתי עם עצמי, לא ביררתי את עצמי ולא ישבתי לבד, עם עצמי. התקופה האחרונה הייתה קשה, ולא היה לי עם מי לדבר. 4 הבנות לא ענו לי, והייתי קצת אבודה. מצאתי עצמי מטיילת בעולם דמיוני של מחשבות שחלקן מיותרות וחלקן רלוונטיות לחלוטין, אבל לא ידעתי להבדיל. דרוש אדם שיציל אותי מהמערבולות המטורפות שאני נקלעת אליהן ללא סיבה. הdoors ממשיכים להכנס לי לעור התוף בכלים משולבים ומטריפים, צלילים כאלה שעושים צמרמורת. ליידי מונחות 2 קופסאות, אחת של אקמול והשניה של אדוויל. יכולתי לקחת יותר, לנסות להיות יותר יצירתית, אבל חשבתי רק על בנאליות, מוות בנאלי דווקא יושב לי בול. בצד השני, סמוך לרגל שמאל, בקבוק מים שבקרוב ירווה את הצמאון הנוראי שבתוכי. כדור כדור אני בולעת ובכל כדור-בקשה לאלוהים, בקשה להורים, בקשה למורים, בקשה למתים, בקשה לחברים, בקשה לאהבות, בקשה לאכזבות, בקשה למחשבות, בקשה לחלומות......למזלי, הבקשות נגמרו עוד לפני שנגמרו הכדורים, אז המשכתי לבלוע ללא בקשות. riding on the storm, לא ייאומן כמה דמעות יורדות לי עם השיר הזה. השירים מתחלפים והכדורים עומדים להגמר.

זה באמת הקיץ האחרון שלי איתכם, אני נעלמת לגמרי וברצינות. גם אם הגוף שלי עוד כאן, אני מתה מבפנים. אולי אי פעם אני או מישהו שיהיה לו אכפת יותר ממני יצליח לזרוק אותי לתוך בריכה עם דגים שיתאימו לי. אני רוצה לבוא מתוך אהבה וגם ללכת מתוך אהבה, ואם יש את האופציה להשאר-אז בלהשאר אני בוחרת. דלתות נפתחות ודלתות נסגרות, אני רק צריכה להחליט באיזו דלת להכנס..."

תזהרי להאבד לי, כי אני אחנוק אותך. לא למוות, כי יהיה לי קשה.

אני אוהבת אותך.

"....אֲנִי חוֹשֵׁב עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים, כָּל הַזְּמַן.

הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה צִבְעוֹנִי וּמָלֵא בְּקִטְעֵי-עֵירֹם.

אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאוּכַל לַעֲמֹד בָּזֶה? כַּמָּה זְמַן?

קוֹנִי רוֹצָה לָדַעַת אֶת הַכֹּל וְיֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה קְלַסִיקָה וּצְרִיכִים לֶאֱהֹב.

אַתְּ זוֹכֶרֶת, פַּעַם, שָׁאַלְנוּ אֶת דּוֹן-פֶּדְרוֹ לְאָן הוּא רָץ

וְהוּא הֵשִׁיב:

אֵינֶנִּי רָץ אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֲנִי צוֹלֵעַ.

אִם תַּחַלְמִי אוֹתִי הַלַּיְלָה, הַזְכִּירִי לִי בְּבַקָּשָׁה שֶׁהִשְׁתַּנֵּיתִי.

אוֹ שֶׁהָיָה עָלַי לְהִשְׁתַּנּוֹת.

אִלּוּ לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב שִׁירִים הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל בְּכָל בֹּקֶר וְאַתְּ יוֹדַעַת אֶת זֶה יָפֶה מְאֹד..."

[כמה מלים, יהונתן גפן]

"....הָיִיתִי אַלּוּף הַבְּרִיחוֹת וַעֲדַיִן אֲנִי חוֹשֵׁב:

גם

שם

לא

אהיה.

מאושרת, כמובן.

חבל על המאמץ, או שחבל על אי המאמץ, פשוט המילה "לוותר" יצאה לי מכל החורים.

אין ברבורים באגם, או שמא יש יותר מאחד-שתיים, ואין שום סיפוק באף מגע,

הרצון לעזוב את הכל ולברוח עם הזנב בין הרגליים פשוט יותר ויותר מתעצם ומתממש,

בהלוויה שלי אני רוצה שמחה ומסיבת טראנס על הקבר, שלא יישכחו אותי ולא אדהה לעולם....

או שבעצם-אני רוצה שיישכחו, לא רוצה להיות ולא רוצה להוות שום דבר לאף אחד.

אני לעצמי ורק לי.

כי כבר אף אחד לא מאמין ולא מעריך אותי כמו שצריך,

והאמת? שזה כבר נורא חדל להיות במודה.

פונטנציאל, דבר שקשה לי להפרד ממנו.

כואבת לי הברך, אבל עוד יותר כואב לי הלב על האובדן הנוראי הזה שכל הזמן מזכיר לי מי אני ומה אני, ולמה אף אחד לא ידע אף פעם כמה כאב מסתתר מאחוריי הפנים האלה, והגוף הזה..

החתכים האלה יישארו כצלקת לעולם ועד, ולזכור את כל מה ששכחתי זה עוד צלקת לא קטנה, בכלל.

תשיר לי ותאמר לי כמה אני יפה, רק עוד פעם אחת, פעם אחרונה, לפני שאני עוזבת אותך ואת הכל.

אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה להלחם בצער הכבד הזה,

אני פשוט ש ו ק ע ת.

אל תנסה להציל אותי, כי לא תצליח ואני לא רוצה שתתנשף חזק חזק, פן תחנק ואצטרך להתבונן בך סובל.

החיטה צומחת שוב, אבל אני לא כל כך בטוחה שאני אצמח שוב.

תודה על ימים של שקיעה, לילות של מאבק וחיוכים.

תודה על מתנת האהבה, ועל אבא היקר מכולם, לא רוצה לראות אותך סובל.

אל תשכחו אותי.