מרחתי לק על הציפורניים ברגליים, כי קניתי נעליים חדשות של "טבע נאות" והייתי חייבת שהן יראו עליי נשיות. באותה הזדמנות מרחתי לק גם על האצבעות בידיים, שאני אוהבת אותן מאד, כי הן ארוכות ודקות ומפתות.

נעלתי את הנעליים החדשות, ונסעתי הרחק לרמת הגולן, אליו. וגם קצת אליהם. הדרך הייתה מלאה בסיגריות, לא רק שלי. גם של השניים האחרים. אבל עישנו ב"תורות", כלומר על פי סדר מסוים, כדי שלא נחנק מהריח ומהעשן. בדרך שמענו שיר ישן, שלשניים האחרים הזכיר את פעם ודווקא לי הוא ניבא את העתיד. משהו באנגלית, שכשהנערה תבוא הכל פתאום יהיה טוב יותר, הוא ירגיל הקלה, והיא תרגיש מקלה, ושנינו נאהב ונקבל אהבה, והכל יהיה פשוט. השיר היה נחמד והכל, אבל היה לי נורא קשה לקבל את זה שהכל יהיה פשוט, כי אצלנו שום דבר הוא לא פשוט. לפעמים אני מרגישה מטורפת שאני נוסעת כל כך הרבה ומקריבה למענך את נשמתי, מוותרת על אופציות אחרות בכלל בלי לבדוק אותן-כי אתה בתמונה, אז אני תמיד מעדיפה אותך (כשזה בא על חשבון החברות שלי-לא) כי זה אתה. שנינו יודעים שזה לא ממש הדדי, כלומר..זה כן, אתה מוותר, אבל לא כמוני. ואתה לא תלותי כמוני. ואתה לא רוצה כמוני (לפעמים יותר ולפעמים פחות). ואתה לא כמוני. או שאתה כמוני מאד. וזה נשמע פשוט? כי זה לא פשוט. ההפך הגמור! מסובך עד מעל הראש. ואנחנו מנסים להיות ילדים גדולים, לא ילדותיים, ותרנים כשצריך, נותנים ככל יכולתנו, ומקבלים כמידת הצורך. אבל כל אלה הם נסיונות, והפעמים הנדירות שבהם הנסיון הזה מצליח רחוקות מלהיות שכיחות.

אז אנחנו נוסעים ונוסעים, והשדרן של הרדיו מזכיר את השם של השיר, את הלהקה המבצעת ועוד כמה שטויות שכבר שקעתי במחשבה איך אני מאפרת דרך החלון, איך אני לא מאפרת על עצמי ועל הריפוד, איך כל האפר לא יעוף עליי בחזרה. (אגב, זה מה שקרה, הוא כן עף עליי). התחלנו לדבר, השניים האחרים ואני. אמרה לי ההיא ש'כאן היא שירתה בצבא, ותחשבי היליקי, כמה אני שונאת נחשים ועקרבים, כאן שירתתי בצבא!' לא הלהיבה אותי כל כך, אבל חשבתי עליי בצבא. 'את תהיי קצינה היליקי', היא זרקה לי פתאום, וזה טלטל אותי לגמרי. אני? קצינה? מה היא רוצה ממני? אשה מבינה לא קטנה בצה"ל קובעת כי אני אהיה קצינה? מספיק עם השטויות, חשבתי לעצמי, ושקעתי באורות רחוקים בעמק. האורות האלה כמונו, רחוקים מהכל ומכולם, אבל מאירים מקום קטן ומסוים. הם כן הכרחיים, ואם נכבה אותם הם לא יהיו קיימים וזה מאד יפריע כך או אחרת. אני אור קטן שלך ואתה אור קטן שלי, וביחד אנחנו אורות קטנים של שנינו. אבל קטנים פחות, כי אנחנו יחד. להיות כוכב זה קשה, כי הוא גבוה ונמצא בשמיים וזז. והאורות לא, הם יושבים ונוח להם. אבל האורות לא ישארו לנצח, והכוכב כן. אז להיות אור זה קשה. בזמן שחשבתי על כל אלה, האישה נתנה לי את הפלאפון שלה וביקשה שאתקשר למישהו מהם, כדי שהשער יפתח והזמן ירוץ לכיוון הפגישה שלנו. קצת התרגשתי, ואחד החברים ענה לי, ביקשתי והוא פתח. חייכתי לו דרך הטלפון ואני בטוחה שהוא ראה. ירדתי מהאוטו בהוקרת תודה גדולה (שעה מחייהם בזבזו עליי) וחיוך עוד יותר גדול, והסברתי להיא שתתקשר למספר האחרון ותבקש שיפתחו להם. דלת נטרקת ורגליים מתחילות לנוע לכיוון הפגישה. הרוח נכנסה לי לעיניים והיה לי קר מאד, סוף יוני וקר לי ויש ערפל. פגשתי את אחד החברים שבא להציל אותי מחבורת ממטרות שאיימו להרטיב אותי וממש לא רציתי, וחיבקנו ונישקנו וצחקנו קצת על הפחד המטופש מהממטרות ומהאושר שאני נמצאת כאן. דלת נפתחת, אור אדום ועלייה במדרגות. נישוקים, חיבוקים, אהבה, ידידות גדולה. קצת דיבורים על המסיבה האחרונה, סיפרתי על הילד בכיתה ז' שהחליט לתפוס לי בציצ שמאל, ועל האבטיח שנפל לזאת על הרגל, על החום, על העצבים על החבר הקודם שהחליט לעשות לי ס.ד (סיבוב דאווין) מול העיניים עם החברה-אקסית-זבל-הודית שלו שלא מעניינת אותי ב-כלל!, על החסרון שלו שם. הוא התקשר, עניתי, צחקנו, הבטיח שיביא לי משהו לאכול, והוא אישר שהוא עוד מעט מגיע. נכנסתי ללחץ, כי אחרי הריב האחרון שלנו חשבתי שזה כבר ייגמר, שהארבעה חודשים ברוטו יזרקו לפח, שהוא ירצה לעזוב אותי ולהמשיך עם אחרות, שהוא לא יאהב אותי יותר כי עליתי בקילו, כי אני מכוערת, כי התחת שלי גדל, ואולי בגלל הלק שהוא בכלל לא יאהב ויבקש ממני לסלק אותו. אבל אני אוהבת אותו, והאמת היא שאני אוהבת את העיניים שלי, ואת התחת שלי, הקילו שהעליתי הוא בלתי נראה, והשיער שלי יפה היום. אז בעצם לא כל כך אכפת לי מה שהוא יחשוב, אבל כן אכפת לי. ושוב, שום דבר לא פשוט והכל כל כך יורד לפרטים ומדויק ומדוקדק ומתוייק ומלוקק. את הפוצי מוצי שיש לכל הזוגות המאושרים ממש אין לנו מול אנשים אחרים, כי אנחנו שנינו מדודים ואדישים ומרגישים ורגישים ואנשים. אני לא אוהבת את כל הפוצי מוצי הזה מולם. כל המחשבות האלה גרמו לי לחשוב מה את עושה כאן? בשביל מה הגעת לכאן, למה הוא לא בא אלייך? לשם מה הטרחת את השניים האחרים לעלות עד לגולן ולרדת בחזרה? למה לבשת את המכנס הזה, הוא מבליט לך את התחת עוד יותר ממה שהוא בולט? הלק הזה, היית חייבת לשים אותו גם בידיים וגם ברגליים? הפרובוקטיביות שלך לא עובדת עלייך, את יודעת את זה! מה השעה בכלל? איך את תרדי מחר הביתה? נזדיין כאן, אני והוא? קחי את הדברים שלך ולכי מכאן. אבל באותה השניה שהמסקנה האחרונה עלתה לי, הוא נכנס. החלץ והעצבים וכל מה שלא היה במקום עף עם הרוח שנכנסה דרך הדלת, החוצה, לאוויר, לחלל, לכמה-שיותר-רחוק-מאיתנו. אמר שלום לחברים, חייך קצת וסיפר איך היה לו, אמר ששכח להביא לי אוכל והסתכל לי בעיניים. קפץ עליי קפיצת נמר שרק אנחנו מכירים, ונישק נישק נישק. וברגע שהוא נישק, כל המחשבות וכל הדאגות שהיו לי עד עכשיו התפוגגו ונמוגו, וידעתי, לפי סוג הנשיקה שלו, שאנחנו נזדיין היום. לא, לא נזדיין. נעשה אהבה. גדולה, מאד.

ואיזה לק יפה יש לי.

בלילה הורדתי את התחתונים, כי הם נכנסו לי עמוק לתוך התחת והציקו לי ולא הסבו לי נחת, ודמיינתי אותך ליידי. מעניין מה היית עושה, אם היית שוכב ליידי כשאני ללא חלק תחתון, חשופה, ישנה או ערה, דמיינתי אותך ליידי.

בבוקר קמתי הפוכה לגמרי-גם מהבוקר עצמו וגם מהחלומות שמתסכלים אותי כל לילה ומסרבים לתת להרדם ולישון, לבשתי את התחתונים שהציקו לי והלכתי למקלחת. דמיינתי אותך ליידי בעת לבישת התחתונים. מעניין מה היית עושה, אם היית קם איתי בבוקר, כשאני מנסה להתלבש, עדיין חשופה וכבר ערה, ודמיינתי אותך ליידי. ההליכה למקלחת הייתה קצרה (החדר שלי קרוב למקלחת) צחצוח השיניים ושתן הבוקר היו מספקים, ואני, עדיין עם תחתון לבד "דפוקאותי" שמשאיר בחוץ את החלק התחתון של הלחמניות שלי, מה שאני אוהבת מאד, חוצה את המטבח להכין לי קפה עם שוקולד. באותו הרגע שהתכופפתי לקחת את החלב-דמיינתי אותך ליידי. מעניין מה היית עושה, כשאני נמצאת בתנוחה כזו, עם חלק תחתון שהתחת שלי נשפך החוצה, שהתחת שלי חשוף, ערה לגמרי ברגע שאני אשתה את הקפה שלי, דמיינתי אותך ליידי. הוצאתי כבר את החלב, ערבתתי אותו יחד עם הקפה והמים והכפית וחצי סוכר (כן, ירדתי לכפית וחצי) העפתי את השיער הצידה ומלמלתי לכיוון הסלון "רוצה קפה?". דמיינתי אותך אומר שאתה רוצה אותי, ושוב, בא אליי ונוגע בי כמו שרק אתה יודע. הייתה לי צמרמורת, וקיוויתי שבאמת תבוא לכאן היום. אבל אז..כבר לא דמיינתי אותך ליידי. לא עניין אותי מה היית עושה, אם היית שוכב ליידי או אם היית קם איתי בבוקר או אפילו אם הייתי נמצאת בתנוחה כזו שהתחת שלי נשפך החוצה, לא עניין אותי מה היית עושה אם הייתי חשופה. למה לא עניין אותי? למה לא דמיינתי אותך, אתה שואל? כי אני יודעת שלא תבוא. הרגעים שאני איתך-חשופה, ישנה או ערה, אוהבת או נאהבת ואם יתמזל מזלי-שניהם ביחד, ללא חלק תחתון או אולי אם תוריד לי אותו, נגיעות ושטויות שאנחנו טובים בלשחק אותה כוכבים ולתת משחק שהוא לא מהעולם הזה, הרגעים האלה עושים לי טוב אבל אתה רואה רק אותך, ולא אותי. אני לא אשתנה בשבילך ואתה לא תשתנה בשבילי, ושנינו מניפולטיבים שחבל על הזמן. אינטרסנטיים שלא ברא השטן, אבל אנחנו הצלחנו לברוא. הדמיון שלי פרוע, ושלך פרוע קצת פחות, אבל כשאנחנו רוצים אנחנו יוצרים עולם שהוא לא לכאן ולא לשם-ואנחנו מדמיינים. חתונה? לא. בית וכלב וילדים? לא. אושר? אולי. אושר משותף? בטוח. לקחת לך את היד ולעוף לעוף לעוף. לקיבינימט, לטימבוקטו, לסין, לערב הסעודית, לא משנה לאן-העיקר שזה יהיה איתך. כי אתה האושר שלי, ואתה הסבל שלי. והכי יפה שזה ביחד, שאתה עושה כל כך הרבה דברים במכוון או לא במכוון ואתה עושה אותם כל כך טוב, שאתה לפעמים לא שם לב לכמה יופי אתה מחדיר לקשר שלנו. אבל גם אני מחדירה הרבה יופי לקשר שלנו-כמות האהבה, הרגש האמיתי ובכלל האמת, המאמצים והנצחונות. זה מדוד וזה לפעמים לא שווה ביננו, אבל אני יודעת שאם אני איתך אני יודעת שאני יכולה לנצח הכל.

כל זה קרה הבוקר, ואני בטוחה שזה יבוא לי בעוד הרבה בקרים, לקום ולחשוב שאתה נמצא ליידי ולאכול אכזבה כל פעם שאני אגלה שזה הדמיון, ושאתה לא כאן.

עוד לא החלפתי תחתונים, ואני עם אותם התחתונים שמחכים לך. אני באמת רוצה שתבוא, וגם אם אני אומרת שלא-זה מכעס. וזה עובר. וזה גם משהו שאני אוהבת-לא אוהבת בקשר שלנו. שהכל רגעי, הכל חולף, הכל עובר. הזיכרון של שנינו הוא כמו זיכרון של דג, עושים-כועסים-שוכחים-אוהבים.

לכלכתי אותך טיפה, ואתה גם לכלכת אותי, נתנו לעצמנו קצת להיסחף ולכן יש הרגשה של טעות, אבל הלגיטימציה הזו שנתנו לעצמנו היא בסדר גמור ואנחנו שנינו צריכים להבין את זה.

ככה או אחרת-אני אוהבת אותך מאד, המון ואולי יותר מדי, ואני מוכנה לשכוח הרבה דברים, אבל לא את השכחה עצמה, ושוב המניפולציות שלנו מצחיקות ומעציבות אותנו, וזה נורא וזה נורא טוב.

אני יכולה לסיים את הקטע בחצי חיוך, למרות שעדיין לא התקשרת לאחל לי בוקר טוב, לשאול מה שלומי, להגיד שאני פרובוקטיבית אבל מהממת, להגיד לי שאתה בא לכאן היום או לא בא לכאן היום ושאתה רעב או עייף והולך לישון או לאכול, למרות שרוב הדברים שאמרתי כאן הם שנויים במחלוקת, למרות שבימים האחרונים אני באמת רוצה להעלם. החצי חיוך הזה בא מהזכרונות שלי, מהימים הכי טובים שלנו יחד, מהרגעים שאני לא אשכח ואתה בטוח לא תשכח, מהרבה אוכל וקצת קיא, מההפחתה בסיגריות והנשיקות החטופות, מהויותורים הטובים שלנו, ו מ ה א ה ב ה . זכרונות, נכון לעכשיו, הם כל מה שיש לי ועליהם אני צריכה להגיד תודה גדולה לכל מי שאפשר לי לזכור אותם ולכל מי שייצר את אותם הזכרונות. באמת תודה.

בגלל שהשיער שלי יפה היום אני מסכימה לעצמי לעשן עם התחתונים האלה, ללא חלק עליון, ושכוולללםם יראו לי. אני באמת מתגעגעת לימים טובים יותר, ואני מקווה שהכל יסתדר לי בסופו של דבר. הימים האחרונים הם סיוט, הם חלום רע מאוד ואני מקווה להתעורר ברגע זה ממש, כי אני לא יכולה לשאת יותר את הכל על הכתפיים שלי.

נתת לי המון ולקחת ממני המון ואני לא יודעת אם הגיע הזמן להגיד תודה וללכת או להשאר ולהעצים את זה. בינתיים אני יודעת שאני לא יודעת כלום.

אולי כן ואולי לא, מה שבטוח-אולי. והאולי שלך לא בטוח בכלל.....

אִם מִישֶׁהוּ הָיָה רוֹאֶה
אֵיזֶה פַּרְצוּפִים אֲנִי עוֹשֶׂה
לִפְנֵי הָרְאִי
כְּשֶׁאֲנִי לְבַדִּי
בַּחֶדֶר,
בֶּטַח הָיָה חוֹשֵׁב
שֶׁמַשֶׁהוּ אִתּי לֹא בְּסֵדֶר.

(פשוט כי נמאס לי להיות מישהי שאני לא

בשבילך בגללך בזכותך ולך)