לא מרגישים אותי כבר.
הרבה דברים עברתי בחצי שנה האחרונה, עם לא הרבה אנשים שהתחלפו לי.
פתאום פחדתי שאחד מהחתולים שלי ימותו,
פתאום חשבתי שאני לבד לגמרי בעולם הזה ושאין אף אחד מלבד הירח שיכול לחבוק אותי.
כן, הופעת לי פתאום בטרמיאפדה נידחת, ושימחת ומילאת ורוקנת ומילאת בחזרה את כל העומק הזה שבי,
כי כן אמרנו אתמול שאתה שטחי ואדיש (לא במובן הרע) ואני עמוקה מדי, וצריכה מישהו שימלא את העומק הזה,
וכשאתה אומר שאני הכי יפה בעולם או שלא תעזוב אותי אתה ממלא אותי,
אבל כשאתה אומר לי שאני נודניקית או שאין לך כוח לדברים מסוימים אתה מרוקן אותי, מאד.
קשה לשקר כאן בקשר האינטנסיבי הזה, בעיקר שהכל כל כך ידוע לכולם, ופובמי מדי, לדעתי.
אבל אני אוהבת אותך, ואתה אוהב אותי, והכל טהור כל כך באהבה שלנו, שאני מרגישה נקייה מבפנים וגם מבחוץ.
הכוכבים יהיו חייבים לחזור להרגיש אותי, כי אני מרגישה שזה לא הוגן וכבר הזכרתי את הלבד הזה שרודף אותי בכל מקום שהוא לא המקום שלי. לפעמים אני חושבת שאין לי בכלל מקום בעולם הזה, שאני קטנה ומזערית ולא צריכה להיות כאן.
אני לומדת בכל יום דבר חדש ומלמדת אותך ושנינו לומדים ומלמדים בעת ובעונה אחת.
הורדתי עול כבד מהכתפיים שלי, ואני לא יכולה שלא לשמוע את הגוף שלי שזועק לי תודה.
העיגולים השחורים מסביב לעיניים, החיוורון הנצחי, הידיים הרפויות-שכחו כבר מעצמם וממני, וזה טוב או רע או נחמד או בכלל לא.
כל הכוכבים כבר לא מרגישים אותי, אבל אני יודעת שבסוף הם יחזרו להרגיש אותי.
מחקתי את הארכיון יחד עם העבר, בתקווה לשכוח אותו ולהתחיל עתיד חדש ומחודש, מלא בדברים שלא היו לי פעם.
אני מלאה עכשיו, גדושה ונחמד לי.
ושיהיה לי יום טוב, כל יום, כל היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
