ניחוח של שלג, אנשים הולכים ברחוב ללא מטרה מסויימת, אורות הלילה של העיר מהבהבים, אפשר לשמוע את הפיכפוך של המים מתחת למזח, המים מטלטלים את הסירות שעוגנות צמוד אליו, האוויר הקר מכה בפנים, אפשר לראות את האור המהבהב מתוך מגדל שניצב לו אי שם על פסגת ההר. ואני הולך, ללא שום מטרה חוץ מלבלות זמן עם עצמי, להכיר את עצמי. להרגיש את האוויר עוטף אותי, את השלווה החיצונית הופכת לשלווה פנימית, את כל הפצעים שאני נוהג להתגאות בהם כל כך - נעלמים מעל פני השטח וחוזרים פנימה, ומפנים את מקומם למלנכוליה ולגעגוע.

ואת כל זה חוויתי באופן מוחשי ממש בעודי יושב על הכיסא, מול המחשב, מאזין למוסיקה.

רציתי לכתוב כל כך הרבה יותר. המילים פשוט נתקעות לי במוח. אני מרגיש רע. אני מרגיש שיש יותר מדי רגשות ופחות מדי דרכים לבטא אותן. אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות במקום הזה שהייתי בו כרגע, אני רוצה לעוף חופשי בעולם, נמאס לי לפחד. פשוט נמאס לי. יש כל כך הרבה לעשות, כל כך הרבה לראות. למה זה כל כך קשה להשתחרר?

אני שונא את הבלוג הזה. הוא לא משקף בשיט את מי שאני. לפעמים, כשאני מרגיש שאין לי עם מי לדבר או את מי לשתף, אני כותב כאן. אבל תכלס, אני מרגיש שזו פשוט דרך נוספת שלי כדי שירחמו עליי ושינחמו אותי. אני כזה בכיין. בכל המיקרוקוסמוס הזה אין למעשה שום משמעות לכל הבולשיט שאני כותב, אני לא תורם כלום, אני לא באמת כותב יפה, אני לא באמת כותב דברי חכמה. אני פשוט מוציא תיסכולים. ואין לי באמת מקום יותר טוב.

ואני עוד תיכננתי להפסיק לכתוב פה בכלל ולתת לבלוג הזה למות.

נראה כמה זמן אני אחזיק מעמד עכשיו.