לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בסופו של דבר, התשוקה לכתיבה גוברת על הכל.

כינוי: 

בת: 39

ICQ: 224042444 

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2014


Y
נכתב על ידי , 24/3/2014 09:04  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




בהמשך לפוסט הקודם.

הנה הפתק שכתבתי לבוס שלי על האיש המגעיל שמתעלל בי בעבודה.

 

לכבוד:

טל ברגר.

 

אני מבקשת לדון בעניין יחסי עבודה בין המרכזיה לבין אורי כהן.

עיקר עניינו של המכתב הוא שני נושאים אלה לגביהם חשוב לי לדעת מה דעתך:

  1. סמכותו של אורי ביחס למרכזיה
  2. התנהלותו של אורי מולי כמרכזנית.

 

אני עובדת בהנסון למעלה משישה חודשים. במהלך החודשים האלה, מן היום הראשון, עבדתי מול אורי על בסיס יומיומי כאשר שהיתי במחיצתו בחלק גדול מהזמן. במשך הזמן הזה יצא לי להכיר אותו די מקרוב ולכן הדברים שאביא בפניך באים מתוך ניסיון, אמנם מוגבל, אבל מספיק כדי להכיר אותו.

שתי הטענות שלי לגביו הן:

א.      הוא חורג מאוד מסמכותו לפי הגדרת התפקיד שלו בהנסון עד כדי כך שהוא עובר את הגבול, מדי יום ביומו, מאז שהגעתי לעבוד בחברה. יש לכך הרבה דוגמאות אותן אביא בהמשך המכתב, והדבר מחבל בתפקידי כמרכזנית. בעצם הוא לא מאפשר לי לבצע את עבודתי במרכזיה כראוי.

 

ב.      הוא מתייחס אלי בצורה לא הולמת. הוא מתעמר בי, אומר לי מלים שאינן במקום, "עוקץ" אותי וגורם לי לתסכול רב. אין יום שעובר בו הוא לא אומר משהו שפוגע ברגשותיי ומעולם הוא לא מתנצל כשאני אומרת לו שהוא פגע בי. כמו כן לרוב כשהוא אומר מלים אלה הוא מרים את הקול. כשהוא לא אומר לי את זה בפנים הוא משאיר לי מכתבים במרכזיה אשר חלק מהם אני מצרפת למכתב זה.

 

עד כמה שיצא לי להבין אורי הוא עובד עצמאי שעובד מול הנסון ואינו עובד חברה. הוא מועסק בתפקיד איש אחזקה (תקן אותי אם אני טועה). כך בכל מקרה נאמר לי.

נאמר לי גם על ידי נדיה, המרכזנית שקדמה לי ועשתה לי חפיפה, ש"הוא יודע הרבה בקשר למרכזיה".

כשהגיעה רעות למרכזיה, נאמר לי שלא אני אעשה לה חפיפה אלא אורי בלבד. לי לא היתה בעיה לשבת גם מעבר לשעות העבודה ולעשות חפיפה עם רעות, אבל לא קיבלתי אישור לכך. כנראה שהוא מתמצא בכל העניינים שקשורים למרכזיה ולא היה זה תפקידי ללמד את רעות (וחבל).

אני לא מכחישה שאורי עזר לי מאוד בימים הראשונים שעבדתי בהנסון.

למרות זאת, הוא חורג מסמכותו בצורה מוגזמת מאוד.

כל יום בבוקר הוא משאיר פתקים במרכזיה עם הודעות לי ולרעות. הפתקים שהשאיר ביום א' מצורפים למכתב הזה. הפתקים הם לגבי עניינים שלא תמיד הוא עוסק בהם. לדוגמא: מיקום המסך במרכזיה (בפתק שמצורף), דברים שהושארו בארון במרכזיה, טבלה שהודפסה לגבי חניות, מסמכים שהוא רוצה שאדפיס, ועוד.

כפי שתראה לשון הפתקים לפעמים חורגת מהמקובל, ולפעמים תוכן המכתבים נוגע אלי באופן אישי ולא באופן מקצועי.

מקרה שאירע: יום אחד מחקתי בטיפקס משהו על דף רשימת החניות. אורי אמר שבמקום זה צריך לעשות קו על הטקסט ולהתחיל שורה חדשה. כשהשבתי לו שככה נוח לי, הוא אמר שזה "אבא של הטמטום". זה מאוד פגע בי ולדעתי אין לו זכות להתערב במה שאני כותבת או לא כותבת על הניירות במרכזיה.

במקרה אחר סידרתי פתקים על לוח המודעות שהיה במרכזיה (בעבר) בהם רשומים טלפונים וכתובות בהנסון וכיוצ"ב. אורי ראה ואמר לי שלא כך צריך לסדר אותם אלא אחרת בצורה שהיתה נוחה לו. השבתי לו שככה נוח לי (מן הסתם אני זו שעובדת במרכזיה יום-יום ולא הוא). הוא הזעיף פנים ולאחר כמה ניסיונות להתווכח איתי ויתר והלך.

אורי התעקש לשים במגרות המשרד דפדפות של חשבוניות או דוחות ישנים שהוא מצא בטענה שהן יכולות לשמש כדפי טיוטה. אני לא הסכמתי לכך וזרקתי אותן. אורי הוציא אותן מהפח לאחר שהן באו במגע עם זבל והחזיר אותן לארון. בכך אמר את המילה האחרונה.

אורי באופן קבוע מתעקש, וגם השאיר פתקים, על כך שיש לבדוק את הפקס כל חצי שעה כדי לראות אם הגיעו פקסים. מעניין מי קבע שהוא יהיה אחראי על כך.

אורי שם לרגל יום הולדתה של רעות כשישה אגרטלי פרחים במרכזיה על הארון בו היה הפקס, והוציא את הפקס מהמרכזיה. כמובן, הוא זה שמחליט כיצד תעוצב המרכזיה.

אורי באופן קבוע נותן לי שלטים או פתקים שהוא כותב בכתב יד (למשל, פתקים לגבי כרטיסי עובד שהוא רוצה לתלות לידיעת העובדים) ומצווה עלי להדפיס אותם. זאת משום שהוא חושב שזה לא יהיה יפה לתלות פתק בכתב יד. הוא לא מבקש שאדפיס, לא שואל לדעתי, אלא מצווה עלי.

אורי מתערב בכל מה שקשור לשירות לילה – הוא אומר לי כיצד יש לנהל את הדבר ולאיזה שלוחות להעביר את השיחות.

אורי קובע איזה חניות יש לשריין לעובדי החברה ואיזה לא. המילה שלו בנושא היא המילה האחרונה.

אורי החליט שלא יהיה לוח מודעות במרכזיה.

אורי התערב בנושא של ביול הדואר. הוא נתן לי הרצאה שלמה על המחירים של המכתבים ואף הזמין איש מ"מצג" שידריך אותי ואת רעות איך להשתמש במכונה. לא ידעתי שהוא אחראי על נושא הביול. כשפעם אחת הדפסתי בטעות מחיר על מדבקה וזרקתי אותה (כי זה היה בטעות), אורי דחף את ידו לפח, הוציא את המדבקה והתווכח איתי "למה אני מבזבזת כסף של החברה".

 

והחמור מכל:

עוד כשנדיה עבדה במשרד, אורי היה נותן לה, ואחר כך גם לי, מסמכים אישיים הקשורים לעבודתו השנייה מחוץ להנסון כמנהל בתי דירות. מדובר במכתבים כאורך הגלות (לפעמים 8 עמודים בכתב ידו!) הכוללים לדוגמא פרוטוקולים של ישיבות ועדי בית ומכתבים לדיירים.

בתחילה עשיתי זאת בחפץ לב, כטובה אישית לאורי, כשרק הכרתי אותו ולא היה לי שום דבר אישי נגדו.

זכור לי היטב שאורי אמר יום אחד ש"אם לא יתנו לו להדפיס את המסמכים האלה, הוא לא יוותר".

בעקבות טובה אישית זו שעשיתי עבורו הוא התנדב, אך ורק התנדב – לא ביקשתי ממנו, להסיע אותי ואת בעלי לשדה התעופה. לא היה לי צורך בכך אבל הוא התעקש, ובתמורה קנינו לו סיגריות בדיוטי פרי בשווי 400 שקלים – כסף שהוא החזיר לנו לאחר הנסיעה.

כמה ימים לאחר מכן הדפסתי בשבילו עוד מסמך. באותו היום פרץ ריב בינינו וכשעה אחרי הריב לאורי היתה עוד החוצפה (!) לבוא אלי ולשאול אם אני מסיימת להדפיס לו את המסמך. מיותר לציין שזו היתה הפעם האחרונה בהחלט שהדפסתי בשבילו מסמך אישי כזה.

כמו כן אני רוצה ליידע אותך, כי אורי מעתה והלאה החליט שהוא חונה בחניית האורחים היחידה שיש להנסון, חנייה מספר 308 (בעבר היתה החנייה במספר 306 אבל הוא נתן אותה לעופרה שעשוע והוא עכשיו חונה במקומה). זאת באופן קבוע מדי יום ביומו. זו החנייה היחידה שיש לנו לאורחים והוא ניכס אותה לעצמו, בטענה ש"כל אחד במחלקות של הנסון חונה במקום מנהלי המחלקה במקום להשאיר את החנייה לאורחי הנסון, מה שצריך להיות, אז בגלל שיש את הבלגן הזה גם אני עכשיו נכנס לג'ונגל הזה וככה זה יהיה".

מהי הגדרת התפקיד של אורי? אולי לא הבנתי נכון אבל הוא לדעתי לא אמור להיות ה"בוס" של המרכזיה. גם לא אחראי המרכזיה, גם לא סגן אחראי המרכזיה. אורי עוזר לנו בענייני חניות ותו לאו. אולי טעיתי ואם כן אני מתנצלת. מה שאני מרגישה הוא שהדברים שהוא עושה הם לא במקום. אין זה מתפקידו לקבוע איפה אמקם את המסך של המחשב, אין זה מתפקידו לקבוע איזה דברים יהיו בארון המרכזיה. אין זה מתפקידו לתת לי מסמכים להדפיס מכל סוג שהוא, ובהחלט אין זה מתפקידו לתת לי פקודות כאילו הוא הבוס שלי. זה, לדעתי, כבר עובר את הגבול.

 

 

בנושא השני:

אורי באופן קבוע מרשה לעצמו לדבר אלי בצורה ובטון שעוברים את כל גבולות הטעם הטוב. גם אם הוא היה הבוס שלי, מבחינתי, לא יקום ולא יהיה דבר כזה. אתן כמה דוגמאות.

כבר ציינתי את הביטוי "אבא של הטמטום" שהוא אמר לי. אמרתי לו שזה משפיל אותי. הוא התעקש שהוא לא מתנצל. פניתי לנדב שבאותו זמן החליף את אורי כרמונה כאחראי עלי. אמרתי לו שזה משפיל אותי. נדב אמר שהוא יטפל בנושא וידבר עם אורי. למחרת בבוקר אורי בא אלי זועם כולו ואמר שמעתה והלאה הוא לא רוצה שאגיד לו בוקר טוב בבוקר, ולא אדבר איתו מעבר לענייני חניות. בהרמת קול הוא אמר "אני משפיל אותך?!!" וכשאמרתי לו שכן, הוא אמר שהוא לא מתחרט על מה שאמר. אמרתי לו שמבחינתי זה כמו לומר לי שאני מטומטמת. שוב, הוא לא התנצל.

מעבר לזה הוא מרשה לעצמו לדבר בשם רעות, כשהוא מתעסק בענייני "איפה למקם את המסך של המחשב", לדוגמא. הוא משתמש בביטויים כמו "לא יעלה על הדעת" ועוד אחרים.

מה שבמיוחד פגע בי זו הפעם שהתווכחנו והוא יצא בסערה בדלת המרכזיה (כך שלא היתה לי הזדמנות להשיב לו) ואמר "תעשי מה שאומרים לך". בפירוש, במלים האלה בדיוק.

בפעם אחרת כשאמרתי לו שלא רק אני צריכה להדפיס ולהתעסק במחשב הוא אמר שכך יהיה כי אני זו שיודעת להשתמש במחשב ("את ספצית במחשבים"). כשאמרתי לו שאני לא מוכנה שתפקיד זה יוטל עלי בלבד מכיוון שגם רעות נמצאת במרכזיה וגם היא יודעת להדפיס והיא צריכה לחלוק את החובות באופן שווה איתי, הוא אמר כך: "כמו שבמשפחה האבא עובד והאישה מגדלת את הילדים, והם מחלקים את התפקידים ביניהם, ככה צריך להיות פה".

בתחילה, כשרק התחלתי לעבוד בהנסון, אירע מקרה בו הגיעו אורחים מחו"ל ורצו לצאת מהדלת ואני לא הסתכלתי על הדלת באותה שנייה ולא לחצתי על הכפתור ליציאה. אורי לחץ ואחר כך צעק עלי, ממש צעק, לפני עוד אנשים שהיו שם, איך אני לא מתביישת לא לעשות את העבודה שלי ולפתוח להם את הדלת. גרוני נחנק ולא יכולתי להתאפק יותר וצעקתי עליו בחזרה. אמרתי לו שלא ירים עלי את הקול, והוא המשיך להתווכח. אמרתי לו שאיש לא יצעק עלי, ואני לא אבליג ולא אשמור בבטן, מפני שבמקומות עבודה אחרים כששמרתי בבטן את העלבונות זה רק עשה לי רע והרס לי את הבריאות. בתגובה הוא היה "ברוגז" איתי עד שבאתי ומחלתי על כבודי והתנצלתי למרות שלא חשבתי שהייתי צריכה להתנצל.

אחרי הריב השני שהיה לנו (כשהוא אמר לי "אבא של הטמטום") באתי והתנצלתי בפניו שוב, אחרי תקופה של כמה שבועות. אמרתי לו שאני רוצה לפתוח דף חדש. זאת לאחר שהוא התלונן עלי בפני כמה אנשים, ביניהם נדב, מה שהוביל לשיחה בה איימו עלי בפיטורים. רציתי ליישר את ההדורים כי חשבתי שהריב הזה ילדותי. הוא נתן לי נאום ארוך על כמה שאני לא בסדר, ושאנשים רבים מתלוננים עלי (למרות שכל מי שיצא לי לדבר איתו בחברה אמר לי שהוא מחבב אותי וכמה בנות אמרו שהן מאוד רוצות שאשאר בחברה). שאלתי אותו במה אני יכולה להשתפר. הוא אמר שאני "יושבת במרכזיה עם פרצוף תשעה באב" ושאני צריכה לחייך יותר. לדעתי התבטאות זו ממש לא היתה קשורה לשאלה שלי, ופה הרשיתי לו (מה שלא הייתי צריכה לעשות) לחוות דעה אישית עלי ועל המראה שלי.

בשורה התחתונה, אני מרגישה שאורי מגזים. מגזים בהתערבותו בפרטים הקטנטנים ביותר במה שמתנהל במרכזיה. מגזים בפקודות שהוא מחלק לי. מגזים בהתערבות בנושאים לא-לו. והכי חמור, מגזים בצורה שהוא מרשה לעצמו לדבר אלי, ובטון הדיבור בו הוא משתמש.

הוא מפריע לי בביצוע העבודה שלי. הוא מקשה עלי לעבור את היום. בלתי נסבל לעבוד מולו.

חבל לי שזה המצב. אני לא חושבת שאני צריכה להיות חברה שלו, אבל לפחות לעבוד מולו, גם את זה אני כבר לא יכולה לעשות.

מדוע אורי נוטל על עצמו סמכויות מלבד "סידור" חניות? ובעצם, מדוע אין אני יכולה להיות אחראית לזה בעצמי? אני מסתדרת יפה מאוד גם בלעדיו.

 

אני אוהבת לעבוד בהנסון. ובפרט במרכזיה. אני אוהבת לעבוד מול המחלקות, והתרשמתי שזה הדדי. חבל לי שבגלל אדם אחד הכל נהרס.

תודה על ההקשבה.

 

 

נכתב על ידי , 24/3/2014 08:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עבודה


האנשים בעבודה, או יותר נכון הנשים (כי זה הרוב), מאוד טובים אלי. 

בחיים לא נתקלתי בכזה מקום חיובי, נחמד ומאיר פנים.

עושה לי ממש טוב לראות אותם כל בוקר. הם גם מגבים אותי בדברים שאני מתמודדת איתם.

אני מחבבת פה את כולם.

 

טוב, חוץ משניים.

 

 

אני חייבת לצאת, אמשיך אחר כך את הפוסט.

נכתב על ידי , 23/3/2014 09:35  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חזרנו לחיים מהאוב!


אחרי כמה - 5 שנים שלא כתבתי כאן! החלטתי להחיות את הבלוג. בעיקר כי באופן אירוני, אף אחד לא קורא כאן, לפחות אף אחד שאני מכירה. מאז שיש את פייסבוק וכולם שם, כל מה שאני כותבת נקרא על ידי כולם, אפילו אמא שלי, ואם אני אכתוב שם את הצרות שלי אז תהיה בעיה. כולם יראו ויהיו לזה תוצאות לא טובות.

 

מצד שני אני רוצה לכתוב איפה שהוא והכי נוח לי זה בבלוג. אז הנה.

 

אחרי שנים רבות, בואו נראה מה השתנה.

התחתנתי לפני שנתיים. אדם בעלי הוא מקסים. הוא עולה חדש מקנדה, מקוויבק, דובר עברית עם שגיאות. אמא שלו ישראלית שעזבה את הארץ והקימה משפחה שם בקנדה. הוא אוהב אותי מאוד, והוא הגבר המושלם. מכל הבחינות. 

היתה לי התמוטטות עצבים לפני שנה וחצי. ניסיתי להתאבד באמצע יום עבודה. אשפזו אותי באשפוז יום (זה יותר כמו בית ספר - באים בבוקר למחלקה והולכים בצהריים, כלומר זה לא בדיוק "אשפוז"). האמת שרציתי בהתחלה להתאשפז באברבנאל. יצא טוב כי שמעתי דברים מאוד לא טובים על אברבנאל, שזה כמו כלא ושאף אחד לא עוזר לך שם אלא רק כולאים אותך בחדר, והתנאים הסניטריים שם מתחת לכל ביקורת. אז זה טוב שלא הגעתי לשם.

 

היום אני עובדת בחברה שנקראת הנסון, שמייצרת חומרי בנייה, אספלט ובטון. יש להם מפעלים בכל הארץ ומחצבות, ואני נמצאת במשרד הראשי, ברמת גן, באזור הבורסה. אני יושבת בקבלה, עונה לטלפונים, פותחת דלת, סוגרת דלת, פותחת, סוגרת, ושוב ושוב, פותחת דואר, שולחת דואר, מסדרת מקומות חנייה בחניון. 

אנשים נחמדים אלי פה אבל יש שני אנשים שאני פשוט לא סובלת.

 

 

 

 

אחרי הרבה שנים של סבל וטיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטריים, גילו שיש לי הפרעת אישיות גבולית משולבת עם דיכאון מז'ורי.

זה משהו שילווה אותי כל החיים. עד המוות. 

אני לוקחת הרבה תרופות עכשיו.

מדי פעם אני רוצה שוב למות אבל נלחמת בזה בכל הכוח.

אני מוכרת על ידי ביטוח לאומי ויש לי נכות 40%, אני מקבלת קיצבה כל חודש. בעבודה לא יודעים את זה.

למעשה יש לי 100% אובדן כושר עבודה, אבל אני עדיין עובדת כי אני צריכה את הכסף.

 

רוצים לדעת מה זה הפרעת אישיות גבולית?

קודם כל כדאי לקרוא את הערך בויקיפדיה כי זה מסביר את זה בדרך הכי טובה.

הנה קטעים:

"

הפרעת אישיות גבולית (באנגליתBorderline personality disorder; בר"תBPD) היא הפרעה נפשית, שעל פי DSM IV (ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית) מאופיינת על ידי דפוס נרחב של חוסר יציבות במערכות יחסים בין-אישיות, בתחושת העצמי ובמצבי הרוח, לצד אימפולסיביות משמעותית.

האבחנה ניתנת כאשר קיימים לפחות חמישה מתוך המאפיינים הבאים:

  1. מאמצים קיצוניים להימנע מנטישה אמיתית או מדומה.
  2. דפוס עז ובלתי יציב במערכות יחסים בין-אישיות, הנע בין הקצוות של אידאליזציה והפחתת ערך (דבלואציה).
  3. דימוי עצמי ותחושת עצמי בלתי יציבה.
  4. אימפולסיביות בשני תחומים לפחות המביאים לנזק: בזבזנות, התנהגות מינית, התמכרות לחומרים ממכרים, נהיגה פרועה, אכילה מוגזמת.
  5. התנהגות אובדנית או התנהגות של פגיעה עצמית.
  6. חוסר יציבות רגשית ושינויים חדים במצב הרוח.
  7. תחושת ריקנות כרונית.
  8. כעס עז, וקושי לשלוט בו.
  9. חשיבה פרנואידית או תסמינים דיסוציאטיביים חמורים.

 

דפוס מתפשט של חוסר יציבות ביחסים בין אישיים, בדימוי-עצמי, וברגשות ובאימפולסיביות בולטת, המתחיל בראשית גיל ההתבגרות, ונוכח בהקשרים שונים, כפי שמצוין בחמישה (או יותר) מהבאים:

1. מאמצים יוצאים מגדרם להימנע מנטישה אמיתית או מדומה. הערה: אין לכלול התנהגות אובדנית או התנהגות של פציעה-עצמית מום הנכללת ב- (5).

2. דפוס עז ובלתי יציב במערכות יחסים בין אישיות, הנע בין הקיצוניות של אידאליזציה שלהן מצד אחד והפחתה בערכן מצד שני. זה נקרא "פיצול".

להלן הגדרת פיצול, מתוך הספר אני שונא/ת אותך אל תעזוב/י אותי מאת ד"ר ג'רי קרייסמן, עמוד 10:

"עולם האישיות הגבולית (BP) בדומה לילד, מפוצל לגיבורים ולרשעים. בעל/ת אישיות גבולית, בדומה מבחינה רגשית לילד, אינו יכול לסבול חוסר עקביות ואי בהירות מצד אנשים. הוא אינו יכול להשלים עם כך שלאדם אחר יש תכונות טובות ורעות להבנה עקבית ויציבה של האחר. בכל רגע נתון, או שאדם הוא טוב או שהוא רע. אין כל אמצע. אין תחום אפור... אנשים נערצים יום אחד, ועוברים פיחות מוחלט במעמדם ומסולקים ביום למחרת.

אנשים נורמלים הם אמביוולנטים ויכולים לחוות שני מצבים סותרים בו-זמנית. בעלי אישיות גבולית נעים הלוך ושוב, לא מודעים לחלוטין למצב תחושה אחד בעת שחווים את האחר. כאשר האדם הנערץ מאכזב, בסופו של דבר (כפי שקורה לכולנו במוקדם או במאוחר), בעל האישיות הגבולית חייב לבנות מחדש בצורה דרסטית את התפיסה החד-ממדית שלו. או שהדמות הנערצת מסולקת לצינוק, או שבעל האישיות הגבולית מסתלק על מנת לשמר את התדמית המושלמת של האדם האחר בעיניו.

פיצול מיועד לגונן על בעל האישיות הגבולית ממבול רגשות ודימויים סותרים והחרדה הנובעת מהניסיון לפשר בין דימויים אלו. אולם, לעתים קרובות פיצול מביא לתוצאה הפוכה. הקטטות באישיות ה-BP הופכות לקרעים, ותחושת הזהות שלו וזהותם של אחרים מתחלפת לעתים יותר קרובות ובצורה דרמטית יותר."

3. הפרעת זהות: דימוי-עצמי או תחושת-עצמי בלתי יציבה באופן בולט ועקבי.

4. אימפולסיביות בשני תחומים לפחות המביאים לנזק עצמי אפשרי (כגון: בזבזנות, סקס, התמכרות לחומרים ממכרים, נהיגה פרועה, אכילה מוגזמת). הערה: אין לכלול התנהגות אובדנית או התנהגות של פציעה-עצמית הנכללת ב- (5).

5. התנהגות אובדנית, כולל ברמיזות או באיומים, או התנהגות של פציעה-עצמית, החוזרות על עצמן.

6. חוסר יציבות רגשית עקב התחלפויות בולטות במצבי-רוח (כגון: חוסר מנוחה עזה לפרקים, עצבנות או חרדה הנמשכות לרוב מספר שעות ולעתים נדירות בלבד למעלה ממספר ימים).

7. תחושת ריקנות כרונית.

8. כעס עז, שלא במקום, או קושי לשלוט בכעס (למשל: ביטויים תכופים של מצבי-רוח, כעס מתמיד, התקוטטויות פיזיות חוזרות ונשנות).

9. חשיבה פרנואידית חולפת הקשורה ללחץ או לסימפטומים דיסוציאטיביים חמורים.

דיסוציאציה היא מצב שבו, בדרגה זו או אחרת, אדם נהיה מנותק במידה מסוימת מהמציאות, בין אם מדובר בחלימה בהקיץ, בביצוע פעולות מבלי להיות מודע לחלוטין לביצוען ("לפעול על אוטומט"), או פעולות מנותקות אחרות. מדובר בהפך מ"קישור", וכרוך בהיעדר הקישור, לרוב הזהות העצמית של מישהו, עם שאר העולם.

לא קיימות הפרעות אישיות גבוליות טהורות. הן מתקיימות תמיד עם מחלות אחרות. הפרעת אישיות גבולית עשויה להתקיים ביחד עם:

  • הפרעת דחק פוסט טראומטי.
  • הפרעות מצב-רוח.
  • הפרעות חרדה/פאניקה.
  • התמכרות לחומרים ממכרים (54% מבעלי BPD סובלים גם מבעיית התמכרות לחומרים ממכרים).
  • הפרעת קשב.
  • הפרעות אכילה.
  • הפרעת ריבוי אישיות.
  • הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.

 

הניסיון הקרוב ביותר להמחשת הדרך בה חווה אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית את העולם מבחינה רגשית הוא ע”י דימויו לאדם 'ללא עור'-החשוף יותר לסכנות, פגיע יותר, רגיש יותר. העור על גופנו משמש כמעטפת המגנה על הפנים מפני החוץ מה שנמנע מאדם הסובל מההפרעה לעשות עבור עצמו ומותירו לרוב חסר אונים, תחושה המביאה אותו להגיב בצורה חריפה ושאיננה תואמת את הנורמה. כלומר, מה שעלול לפגוע במידה בנו עלול לפגוע במידה קשה ועמוקה באדם שחסר את ההגנה והכלים הבסיסיים והנחוצים שלנו מובנים הם מאליו"

 

 

קשה לי להילחם בזה. מדי פעם עוד יש התפרצויות. לרוב אני מתפקדת כרגיל ומי שמסתכל עלי לא יכול לדעת מה יש לי. מכירים אותי בתור בנאדם רגיל מכל הבחינות, קצת רגיש, קצת חסר ביטחון, אבל הכל בסדר אצלי ואף אחד לא יודע את האמת.

אני משתדלת להישאר בריאה אבל זה לא קל. 

 

אני רוצה להיות כמו כולם, לתפקד כרגיל, לא להיות בדיכאון, לא להתפרץ, אבל לפעמים זה קורה. בעיקר כשיש איזה טריגר כמו אתמול שאיימו לפטר אותי והבוס עשה את זה בדיוק מול שני האנשים שאני לא סובלת. איך הם אהבו לראות את זה. איך הם צחקו ממני. כמה משפיל זה היה. כמה בכיתי אחר כך כשהגעתי הביתה. לקחתי כדור קלונקס ופשוט הלכתי לישון בחמש וחצי אחר הצהריים עד היום בבוקר.

היום בבוקר הגעתי לעבודה ואז שוב התחיל הבכי. הסתגרתי בשירותים, דיברתי עם אמא איזה חצי שעה והצלחתי להירגע. 

 

 

 

עכשיו אתם מבינים למה אני צריכה את הבלוג.

ולמה הוא יותר טוב מפייסבוק. כי שם אני לא יכולה לכתוב דברים כאלה. 

כולם יראו, אולי גם אנשים מהעבודה, וזה יפגע בי. ובמוניטין הלא לגמרי טוב שלי.

את הבלוג הזה גם ככה אף אחד לא קורה אז זה טוב, המלים האלה יישארו גלמודות, בלתי נראות בים של האינטרנט, כמו דגיג קטן בלב ים, כמו אסטרואיד זעיר ביקום הענק וחסר הגבולות. וככה צריך שיהיה. 


 

נכתב על ידי , 13/3/2014 14:13  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





7,395
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מדע בדיוני ופנטזיה , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFay אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Fay ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)