קיבלתי הערב באימייל הזמנה לחתונה (בקובץ שאך בקושי רב עלה בידי לפתוח אותו בווינאמפ) של אחי הגדול.

יש המון דברים שעליהם אשמח לדבר על גבי הבלוג הזה, רק שאני לא ממש מרגישה שזה מתאים. מי שקורא בבלוג הזה בכל מקרה יבין פחות או יותר את העניין הכללי.

למה בעצם נועד הבלוג?

בלוג נועד ראשית כל שיכתבו בו, זה שהוא עומד ומעלה אבק וירטואלי על מדפי הרשת לא עושה לו טוב. אולי אפילו מגביר את הסיכוי שימחקו אותו.

בסופשבוע האחרון עבר עלי די הרבה ומצד שני לא השתנה שום דבר. אותם חיי יום יום מצפים לי גם שבוע הבא, אותה שגרה שאי אפשר איתה או בלעדיה. חשבתי הרבה לאחרונה על מלחמות. אפילו דיברתי על זה עם סבתא שלי (כן, ברגע נדיר שיצא לי לראות אותה ולדבר איתה שיחה גלויה).

את הדברים העיקריים אני לא יכולה להגיד בבלוג הזה.

אבל אני כן יכולה להגיד שהתגעגעתי לכתוב בו, כי יש בצורת התקשורת הייחודית הזו עם העולם החיצון משהו שקוסם לי, הרבה יותר מסתם לכתוב יומן (כמו שעשיתי בעבר) שאף אחד לא יקרא.

המצב הרגשי שלי עכשיו קצת מבולגן. אני מרגישה רגשות חזקים של אהבה כלפי מישהו, אבל גם חרטה, עצב, וכעס על עצמי שנתתי לדברים להגיע לאן שהם הגיעו, שפגעתי כאשר בכלל לא התכוונתי. יש לי תחושה חזקה של אזלת יד, שהכדור לא במגרש שלי, ורצון גם להיות שוב יציבה.

אני כותבת ומוחקת וכותבת שוב, מנסה לחשוב טוב על מה שיש לי להגיד כאן.

אני בעיקר מתגעגעת.

אז נכון........ שאני יודעת רק להסתכל על הדברים השליליים בחיים.

אז נכון........ שהרבה פעמים נדמה לי שמשהו קטן זה סוף העולם (ולפעמים כשזה משהו גדול, זה נכון).

אז נכון........ שאני רק מדברת ולא עושה.

עכשיו כל מה שאני יכולה להרגיש זה שאני אוהבת. ואהבה, כמו שאמר איש חכם הרבה יותר ממני, היא רוצה את כל מה שהיית, את כל מה שאתה. ואני רוצה כל כך לתת. לתת דברים טובים ממני.

יש לי רצון לפעול עם הלב ולא עם הראש, הראש שלי אומר לי לוותר, אבל הלב אומר שאהבה זה דבר שצריך לעבוד קשה בשבילו, להילחם למענו. וזו אולי אחת המלחמות הכי מוצדקות בעולם.