"אופיר, אם זה ימשיך להטריד אותך גם בעוד שבוע, אני מרשה לך לכתוב על זה".

זה מה שאמרתי לעצמי לפני שבוע וחצי ככה. אני והמוח שלי מרבים בשיחות יחד.

אז עכשיו, בגלל שעברו כמה ימים מאז, אני מרשה לעצמי לכתוב על זה.

אין דבר פוגע ומאכזב יותר מאשר לחגוג יומולדת ושאנשים לא זוכרים את זה.

אז נכון, נחתתי בארץ באותו יום מחו"ל, אבל זה עדיין לא מונע מלהגיד מזל טוב, אפילו דרך SMS, בייחוד כשהרבה לא ידעו לגבי זה בכלל (SMS מהאיסיקיו אפילו לא עולה כסף, לעזאזל!).

עצוב יותר שרוב המזל-טובים הגיעו יום אחרי והתאפיינו בעיקר ב-"אני ממש מצטער/ת על העיכוב/ששכחתי". אף מילה כזאת לא יכולה ממש לשנות את ההרגשה.

לא משנה כמה אני אנסה לשחק אותה קול ושזה לא באמת משנה לי, האנשים שבאמת ציפיתי מהם לטיפת התייחסות ואיכפתיות, זכיתי רק לאכזבה.

אני מכליל כי היו בכל זאת בודדים (מאוד) שזכרו, אבל אני אומר לעצמי:מה אם אותם שניים שלושה לא היו מארגנים אפילו את המסעדה בערב, מי היה זוכר אז או אפילו טורח להתקשר? אף אחד.

מעצבן שאנשים שאתה מחשיב לקרובים, או כאלה שאפילו מתיימרים להיות, פשוט לא זוכרים.

הסיבה שבעצם החלטתי להעלות את זה עכשיו היא לא כדי לקבל התנצלויות, מזל טובים מאוחרים או מה שזה לא יהיה, אלא באמת כדי  לפרוק, דבר שאני עושה פה לעיתים רחוקות באמת.

פעם ראשונה שיש הרגשת הקלה אחרי.

אני יודע שבטח הרבה מזלזלים במה שכתבתי או גלגלו עיניים, אבל אם באמת תנסו לדמיין לעצמכם שביומולדת שלכם אף-אחד לא היה זוכר, איך אתם הייתם מרגישים. אני לא חושב שמישהו היה מתעלם מזה בכזאת קלות.

זהו, פרקתי את זה. כיף.

כל טוב.