אני פה.

כָּרַתּי לו את האצבע מהיד הימנית.

האצבע המורה, המובילה.

האצבע מזדקרת אליי עכשיו מן הבסיס הכבד, זקופה,

חיוורת, נראית חיה מתה, כל כך יפה.

ואני, כל כך מרוצה.

מכינה אני בשבילו תשורת הערצה.

כמו גביע של זוכה, כמו מזכרת לויטרינה.

מלטפת אני את האצבע שלו,

עובדת עליה ברכות, בנחישות, בקצות אצבעותיי

בתנועות קטנות, עגולות. באצבעות מיומנות.

על החיבור העדין לבסיס עובדת, שיהיה חלק. שיהיה מושלם.

בקצות אצבעות יד ימין שלי החשות בהנאה

ובקצות אצבעות יד שמאלי הנמות בהדרגה

ועד לזרת שלי המתה.

את האצבע שלו כָּרַתּי, כמה יפה היא. חזקה.

להניח על כן, להעריץ אותה.

לא זוכרת איך, לא זוכרת אם כאב,

בטח היה די נורא.

פתאום פולחת את מוחי הזחוח,

האפוף בענן מילמולי יצירה,

שאלה מטרידה:

אולי זה כואב לו שם?

אולי

האצבע חסרה?

אולי הוא יכעס עלי,

אם ידע? 

מה הוא יגיד, כשאגיש לו אותה?