עד היום, שתים עשרה שנה אחרי אותו בוקר בבית החולים, עדיין מעורר בה הזיכרון תערובת משונה של השתאות, גיחוך ועוצמה יהירה מן הסוג של: "יש אותי, שיודעת, ויש את כל השאר."
את המיטה הכניסו לחדר הסמוך במשך הלילה, כנראה, בזמן שנרדמה.
כשהתעוררה משנתה השברירית, בחדרון הלבן והפרטי שלה שהיה עדיין חשוך, כבר הייתה שם המאושפזת החדשה, במיטה, בחדר הזהה לשלה בדיוק מאחוריה.
הקולות שהעירו אותה היו זרים וברורים בתוך השקט של ששי לפנות בוקר במחלקה ההמטולוגית.
היא שמעה קול עמוק של גבר, ממלמל וקול אישה עונה לו חרישית.
לפני ביקור האחות, לפני שהדליקו את אורות הניאון האלימים לטקס מדידת החום וחלוקת הכדורים.
מכוסה עד צווארה בסדין הדקיק מכביסות, המודפס בפרחים חומים קטנטנים מהוהים ובכתובת אותיות מרובעות: "הדסה עין-כרם – משרד הבריאות", הסתובבה בזהירות במיטה מנסה לא להזיז את היד המחוברת לאינפוזיה והצליחה להבחין דרך הדלת שהייתה פתוחה למחצה בין שני החדרים, בזוג כפות רגליים עירומות, לבנות, ענקיות, שהגיחו אליה מתחת לקצה השמיכה שכיסתה את גבעת גופה של שכנתה החדשה ובגופו הגמלוני של גבר צעיר בחולצה משובצת שרכן מעליה.
את האישה הנוספת אליה דיבר לא הצליחה לראות.
האור בחדרה צווח ונדלק, האחות נכנסה בצעד נמרץ והושיטה מדחום רטוב וקר, ריח חריף של חומר חיטוי הלם באפה כשתחבה אותו מתחת ללשון.
כשחזרה האחות שוב למדוד לחץ דם ולרשום את הטמפרטורה כבר היה החדר שטוף אור בוקר צלול, קריר, ירושלמי, אור שתמיד נראה לה שייך רק למקום הזה, קרוב לשמיים, אור של תחנת מעבר לעולם של מעלה עם איכויות של מוך כנפיים של מלאכים.
היא ישבה במיטה וקראה ספר.
עוד יום התחיל: ביקור רופאים, ביקורי אהובים, אשל, ביצה קשה, עוף, פירה, מגשי פלסטיק כתומים, כוסות פלסטיק תכולות, תה עם חלב, עגלות נירוסטה, מחטים.
עוד יום שבקצהו מחכה עוד לילה טרוף, עוד יום שצריך לעבור כדי לחזור הביתה.
האחות סיפרה שבחדר הסמוך שוכבת אישה צעירה כבת עשרים.
"הביאו אותה בלילה מבית החולים בחיפה, היא בתרדמת כבר שלושה שבועות. שלשום מצבה התדרדר ובחיפה לא יודעים מה לעשות איתה. לפני שנתיים הייתה מאושפזת אצלנו בהמטולוגית עם לוקמיה והחלימה לגמרי, היא התחתנה לפני שלושה חדשים עם הבחור הגבוה שמתפלל עכשיו ליד המיטה שלה.
לא, לא יודעים מה גרם לתרדמת."
יום ששי ב"הדסה עין- כרם" דחוס בהתחלה והולך ונפרם לתוך אווירת השבת אותה למדה להכיר כבר מאשפוזיה הקודמים.
ביקור רופאים ארוך במיוחד. עדת חלוקים לבנים עטורי סטטוסקופים, טרודים, מתנפנפים הלוך וחזור במסדרון. מזמזמים מעל דפי הבדיקות המהודקים ללוחות מתכת. משחררים את מי שרק אפשר הביתה.
טיפין טיפין נעלמים הרופאים. משאירים כונן.
גם האחיות מחליפות משמרת. עוברות ביחד מחדר לחדר. קבוצה רחמנית עם עיניים עייפות מוסרת פרטים ואחריות לקבוצה מעומלנת, שזה מכבר הגיעה, עם כוחות חדשים.
המבקרים נפרדים בהשאירם אחריהם קופסאות פלסטיק אטומות במכסים צבעוניים ומלאות באוכל ביתי:
מיני מאפה, כריכים ותבשילים טובלים באהבה ובגעגועים וערימות של עיתונים.
אברכים צעירים ארוכי פאות משאירים אחריהם ברכות רופסות, נרות עגולים מהבהבים בעטיפת אלומיניום דקה ועוגות שמרים ממולאות בקינמון עטופות בניילון נצמד.
ערב שבת. היא קוראת במיטה.
במשך היום כבר למדה להכיר את הבעל הצעיר מוכה הצער והבהלה. כיפה סרוגה על ראשו הערמוני. זקנו הקצר רך למראה, מתפלל בקול נמוך וחרישי, לא מש מן הגבעה מכוסת השמיכה ומשתי כפות הרגליים הגדולות, הלבנות, הנכמרות הבולטות קדימה בצורת "וי" ללא ניע.
קול האישה ששמעה בבוקר הקודם היה קול אימה של האישה הצעירה.
גם אותה ראתה במשך היום, יושבת מחוץ לחדר עם בעלה העצוב, רודפת אחרי רופאים, הולכת, חוזרת. אישה קטנה עם כובע לבד עגול בצבע יין אוחזת בחזקה תיק יד מבריק בשתי ידיים וורודות, חרדות.
עכשיו הם נפרדים מהחתן. הוא נשאר יושב כפוף בחולצתו המשובצת ליד המיטה הדוממת.
אור בין ערביים זהוב נופל על צדודיתו מאיר וריד קצר, מתפתל, על רקתו הימנית, המופנית כלפיה.
היא כמעט יכולה להבחין בדם הפועם בעדינות בתוכו, מתחת לידית המשקפיים הכסופה.
היא נזכרת בשממית הקטנה שלכדה על הגג בילדותה, איך התפתלה באימה בכף ידה ואז דממה, רק בטנה הנפוחה והשקופה עולה ויורדת לקצב נשימתה המבוהלת.
לילה, מכבים את הניאונים בחדרים. נשאר רק אור קטן במסדרון. שקט. אין אנחות. אין נחירות .
רק התקתוק של האינפוזיה שלה, קוצב מונוטונית באפלת החדר דקה ועוד דקה.
היא מניחה את הספר על ארונית הפורמייקה הלבנה.
היא נרדמת.
קול מוזר מקפיץ אותה משנתה; קול נפיחה מתנפץ פתאומי ועז.
מעולם לא שמעה משהו דומה לו בעוצמתו.
אחריו, געייה אחת נוראה קורעת את דממת הלילה הירושלמית. החתן.
היא מתיישבת בבת אחת במיטה בחושך, לא שוכחת להיזהר על האינפוזיה הנעוצה בגב ידה , מודבקת בפלסטרים לבנים, משמרת טיפת דם תמידית בקצה הצינורית, שלא תכאיב.
היא שומעת צעדים כבדים בחדרון שמאחוריה, מתכופפת הצידה ומציצה לחדר שאור קלוש נשפך מפתחו, הגבעה עוד שם גם כפות הרגליים החיוורות כמו אנדרטה באור העמום.
צלליות נעות בחדר צעדים נחפזים יבבות, ההורים והחתן בחוץ האחיות בפנים.
"נפחה את נשמתה" היא חושבת בחושך, בגלל זה אומרים "נפחה את נשמתה", זה נשמע כמו נפיחה.
כשהיא מתעוררת שוב, כבר בוקר.
שתי עובדות שירות במדים כחולים מנקות את החדר הריק, הטובל באור בהיר, הן מתיזות נוזל צהוב בעל ריח צובט מבקבוקי פלסטיק שקופים על הרצפה ועל הקירות, משפשפות במברשות.
המיטה ריקה, הגבעה נעלמה ביחד עם הכפות הנרדמות, ההורים והחתן.
העובדות פורשות סדין פרחוני דקיק על המזרן המרופד עור סינטטי אדום ומכסות אותו בתנועות מתואמות בשמיכת צמר חומה ובעוד סדין, מיישרות יפה את הכותרת: "משרד הבריאות" מתפיחות כרית ונעלמות תוך פטפוט חרישי בשפה זרה.
"נפחה את נשמתה" היא אומרת לעצמה בלי קול, כי זה נשמע כמו נפיחה.
היא מיישרת בזהירות את גב המיטה ולוקחת את הספר בידה.
וגם "געה בבכי", כי זה נשמע כמו געייה.
שבת בבוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
