אני פה.

הבלוג שלי בן כחודש וחצי, קצת יותר.

לפני יומיים כוניתי בפעם הראשונה "בלוגרית".

תחושה מוזרה בשביל מי שעד לפני פחות מחודשיים לא ידעה שיש בכלל מילה כזאת.

עברתי מסלול מזורז מאותו יום גורלי בו לחצתי על לינק ב:y-net  כמדומני, דרכו נפלתי ישר על הראש של אריקון ובו במקום פצחתי בבלוג משלי.

כמה דברים קרו מאז:

תוך זמן מה הבנתי שאני לא לבד,

קיבלתי שיתוק קל.

גיליתי את הקאונטר,

עברתי מיסחור קל.

גיליתי מספר אנשים שהופכים על פיה את נפשי המתמסרת עושים לה מסאז'ים תורכיים. משמנים את כל הצירים פותחים סטגנציות עתיקות,

תענוג. 

מתוך בורות תהומית,

חשפתי את זהותי מבלי להתכוון בפני מספר מצומצם מידידי הוירטואליים החדשים,

נבהלתי לכמה דקות, אבל לא ממש.

הגעתי למסקנה שאכן יהיה די נורא אם אנשים מסוימים יתוודעו לבלוג

והם כולם ללא יוצא מן הכלל קשורים לעבודה שלי.

אה?

מסקנה בלתי נמנעת: צד זה של חיי נגוע בצביעות מוגלתית שאינה משתמעת לשתי פנים.

צריך לעשות משהו בנוגע לזה.

נצפו מספר תהיות שלמען האמת הפתיעו אותי קצת,

מכיוון הקרובים והאהובים עלי ביותר

לגבי החפשיות שבה אני מתנהלת והקלות הבלתי נסבלת שבה אני מתמסרת.

הריני להודיעכם בזאת, אהוביי:

זה עדיין לא מספיק לי.

אני?

בדרך כלל אני נהנית.

מאוד.