אני פה.

דברי פתיחה ותודות נרגשות לאלה שעזרו לי לפתח את מיומנויותיי: 

צרור הגיגים משנת 1989, פתאום אני חולה.

כשאתם אומרים: היי טבעונית , לכי ליידעונית

זה מעצבן, זה מטריף, מה אתם מבינים?

עיריתי לורידים חומרים מסוכנים,

סבלתי בסבלנות תופעות לוואי איומות,

איבדתי את הצורה, איבדתי את השפיות,

דפקתי את הראש בקיר עד זוב דם בלילות.

יכולתי לדלג על זה אם הייתי אוכלת קישוא?

אם הייתי שואלת את הנומרולוג מתי לעשות?

או לחילופין, פוקדת את המכשפה מיפו ומראה לה תמונות?

כשאתם אומרים בארשת חגיגית:

זה הכל בא מ"סטרס", זה נפשי, תרגעי.

זה כל כך מרגיז שבא לי להקיא.

וגם מעליב,

מה בעצם רציתם להגיד?  נמצאתי אשמה?

זה אני על עצמי את הכל מביאה? בכוונה?

ואם הייתי יותר רגועה ומאושרת,

הייתי בריאה ונורמאלית, כמותכם, נשארת?

ואתם? מה זחוחים כל כך, מביאים לי *מבטים מבינים, פתרונות פשטניים,

רואים לכם שקוף, בקלות את הפחד,

השמחה הזמנית שדילגו עליכם,

בתוך האישונים,

אני מעדיפה את הנקודה שלי פי מאה מיליון מונים.

אתם תעדיפו להמשיך ולשגות שאתם נצחיים.

ודרך אגב, אם אתם לא יודעים, זה גם יעלה לכם המון כסף להישאר בתוך הקווים.

(מכון כושר, שאיבת שומן, מילוי קמטים, רשימה חלקית)

וגם נועד מראש לכישלון, החיים נגמרים.

כדאי שתפנימו.

*ובאיזו מהירות המבט המרחם\מתנשא\משקשקמפחד התחלף למבט בוחן\משווה\מעריץ\מקנא

כשלמדתי איך לחזור במיומנות לשריון הקליפה הקשיח ה"נורמאלי" שלי.

וכל ההיסטריה והטירוף מקופלים יפה בפנים על מדפים מנירוסטה.

הם אלו שלא מפחדים.

הם החברים שלי הכי טובים.

הם שהצחיקו אותי ברגעים הרעים.

הם שבלי לעשות לי חשבון תכננו את אורגיית הסטייקים אצל גילי'ס ליד מיטת חוליי

מתעלמים בנון שלאנט מהעובדה שאני מחוברת בורידים לעמודים

ולא חסכו מאזניי הכלות בפינטוזים תאותניים.

מהם לא נשמעה בדל ושמץ של עצה מלומדה,

כיצד ואיך אוכל, אם אתאמץ, לחזור אל העדה,

נפוחה ומוטרפת או דקה בלונדינית ומעודכנת, אני לם היינו הך,

לא עושים עליהם רושם רב, המדפים על תכולתם.

לא מזיזה להם הרבה הידיעה שתגיע גם שעתם.

הם אמיצים. אמרתי.  

ב:1990נופץ מוסד החבר'ה, נופו הזוגות המעורבים, אלו שרק את חציים אוהבים ואת החצי השני מקבלים למרות שמתעבים.

נזרקו החוצה בעלי "באד וייב", זה מאוד לא בריא "באד ווייב".

נשארו רק קומץ אמיצים. הנבחרת. מעטים מול רבים.