מאז ומתמיד הייתה מתעוררת בי משיכה נוכח סרט על אדם העוסק בתחום הדומה לתחום עיסוקי.
נעים לצאת לסיור מודרך בתוך מוח של יוצר, לחוש בחמימות המוכרת של תהליכי חשיבה, בשיתוף גורל בהתנהלות מול המציאות האטומה, אולי פה ושם לגנוב איזה טיפ שימושי. בדרך כלל יהיו אלה יוצרים, מתחום האמנות הפלסטית, קרוב לודאי קנוניים, כאלה שכבר הוחתמו בחותמת המוצלחות הזוהרת, אחרת, למה יעשו עליהם סרט?
והנה, למרבה הפלא אני מוצאת עצמי אחרי זמן קצר מתפתלת בשעמום מול המרקע. ברוב הסרטים מסוג זה, כמעט תמיד, עבודותיו של האיש מעניינות הרבה יותר מהאיש עצמו, ואילו האיש שכל כך התחשק לי להציץ לו, אוי לאכזבה, עילג ומייגע במקרה הטוב ומשעמם עד מוות במקרה היותר שכיח.
לעומת זאת, אני מוצאת עצמי מהופנטת ללא סייג לז'אנר בינוני מאוד של סדרות וסרטים.
זהו ז'אנר בעל מנעד רחב להפליא של איכויות אולם כאן, להפתעתי, איני בוחלת בדבר כמעט.
אני רואה באותה סקרנות עניינית של בעלת מקצוע, את הטובים ביותר כמו גם את הזבלים,
שואבת מהם הנאה גדולה ואיני משתעממת לרגע. אני מוצאת שם - רשימה חלקית:
ניסיון יצירתי לקשר עם העולם, מגלומניה, רגשי נחיתות, הקצנות נפש, ריטואלים ויזואליים מפתיעים, סימבוליות, עיוותי ילדוּת, חידות אינטלקטואליות מורכבות וציטוטים תרבותיים, מעשים משונים חסרי כל תועלת ופשר מלבד הביטוי שהם נותנים למבצע לשם האדרת שמו, שימושים מעניינים בגוף, זעקה נואשת להכרה, תאוות פרסום.
בעיני זה דומה מאוד ובאופן קצת חשוד לאמנות טהורה.
לכן
יותר מביוגרפיה של צייר מוצלח
יותר מסרט עמוק על יוצר משובח
יותר מתכנית מעניינת על פסל נפלא
יותר מתיעוד מלא השראה של חיי איזו אמנית דגולה
יותר מכל אלה ביחד
אני אוהבת סרטים,
גם אם הם מחורבנים, ודאי, עדיף איכותיים,
ובלבד שיספרו לי
על רוצחים סדרתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
