אני פה.

סרט מוצלח "אמריקן ספלנדור", ישאב ממנו נחמה מי שדוקא מתעקש לתת תוקף ויזואלי לחייו,

כל מי שדן עצמו למקום הדחוי מהחלום המזויף. זה שאי אפשר לסבול ואי אפשר בלעדיו.

מי שבחר לשבת על אדן החלון של החיים ולצלוף בונקעלעך מרושעים בעוברים והשבים.

דודו טופז, יגאל שילון, חיים הכט, שרון איילון, יאיר לפיד, עדי אשכנזי, ידיעות אחרונות, תכניות לזיוף הגרדרובה, לזיוף הבית, לזיוף המסיבה. שתלי סיליקון, זריקות בוטוקס, וקורס מהיר להשתלת רוחניות.

וואו, חבל על הזמן! זאת אני? מתעלפת מטרוניתא כבדה, חנוטה בשמלה קטנה מדי, בצעיפים ורודים מדי, ועם גוונים טריים בשיער מגוהץ מדי, אל זרועותיה של אורנה דץ חטובת השיניים.

וואי! חבל על הזמן! זה הבית שלי?  מתעלפת עוד גברת מול סלונה המשופץ בחיקוי לתמונה ממגזין עיצוב מתלהב. הכל מודבק ברוק. שנייה אחרי שהצוות עוזב מתפרקים העמודים ההלניסטיים שתקעו לה בפינת האוכל ומתמוטטים בקול פיצוח קלקר על רצפת הפרקט מהפלסטיק. ליד הקיר הירוק בקבוק עם האפקטים של הצבעי הרמאי.

יואו! יואו! חבל על הזמאאן! מגדילה ונכנסת להתקף עוויתות ראוותני גברת שלישית, רצוי עם איזו בעיה קשה של חד הוריות, מחלה נוראה, או מובטלות ממארת, לנוכח המסיבה שהכין לה יובל כספין היפה כקארין דונסקי ממין זכר בעזרת אקדח סיכות, צרור מנקי מקטרות, אקדח דבק חם ושף מזיע.

האם לא שווה יותר להיות במקום הזה? בטוח שיותר בריא.

המקום הנוח, המעריץ את גיבורי השעה המקפצים כשעליבותם מזדקרת כדגלון אדום לעיני משקיף הצד, זה היושב על החלון ומגחך בזעף,

והם אומרים:

שרון איילון, איזו יפה? שיחקה אותה.

פנינה רוזנבלום? כל הכבוד לה, צוחקת כל הדרך אל הבנק.

אודטה! לא להאמין שהיא למעלה מחמישים! נראית מדהים.

יאיר לפיד? מאוד אמין. מראיין בחסד. כל כך נעים, שרמנטי. ועדי אשכנזי? איזה מצחיקה?

לפעמים אני מקנאה. אני מודה.

אותו סוג קנאה שמתעורר בי כשאני רואה על הכביש בדרך לעבודה, איזו מסחרית שכתוב עליה: "משתלת רונית ואיריס"

נראה לי כיף, הפשוט הזה.  חלומות במידה נוחה עם דקלים מתורבתים ותפוזים ננסיים, חלומות קטנים כאלו שאפשר גם להגשים.  

אחרי הסרט נזכרתי וסיפרתי ללונה איך עמדתי בחנות הקומיקס באיסט וילג' לפני כמה שנים וערמתי ערימת ספרים נאה של קראמב בזרועותיי, ואח"כ כשראיתי שזה יוצא איזה 75 דולר, התקמצנתי וויתרתי.

איזו טעות. מסוג הטעויות הטיפשיות שאני נוהגת לעשות בנסיעות למקומות מרוחקים ואחר כך מנג'סת לעצמי בהן שנים.

לקנות את כל קשת השטויות הבנאליות של גאפ במאות דולרים, זה קל.

טמבלית אני.

בסינימה סיטי שמתי לב שהארנק שלי לא בתיק. רק עכשיו, באחת וחצי אחרי חצות, ראיתי אותו רובץ מולי על השולחן. איך זה שאפילו לא טרחתי לחפש  אותו?

לא הייתי מודאגת לחצי שנייה אפילו.

מה זה הניתוק הזה?

מישהו היה יכול בינתיים לחגוג לי על כרטיסי האשראי, למכור את תעודת הזהות שלי לגורמים עוינים, להשתמש לי בשובר המתנה לגולף אנד קו שאפשר לממש במאי על סך 60 שקלים,

ושוב לא ישנה בלילות. נרדמת עם עלות השחר, ומתעוררת בצהריים.

לאן זה עוד יחמיר? איזו מן אימא אני? איזו אישה? איזו בעלת עסק? 

מה זה קרה לחלומות שלי? מתי הם גדלו לי כל כך עד שאי אפשר אפילו לתפוש איזה קצה שלהם ולהבין מאיפה להתחיל להשחיל אותם, קצת אפילו, לתוך ציפת הציפיות שלי,

הרקומה כולה בונקעלעך מרושעים מעשה אמן ?

לפני שמונה ימים הפסקנו לעשן. הכי קשה לי כשאני כותבת.