במשך שלוש וחצי שנים תמימות ליקק הסוכן הסגול בהתמדה את דרכו אל מוחה הזחוח של המעצבת. ליקק בדבקות, ליקק באמונה של נידון למוות, כזה החופר טיפין טיפין דרכו אל החופש בעזרת ציפורן סדוקה מצהיבה שטיפח במיוחד למטרה מקודשת זו. לאחר שלוש וחצי שנים החלו מאמציו העקשניים להנץ ניצנים קטנטנים, כמעט בלתי נראים של הבטחה. פקעות זעירות שהפיצו צחנת כניעה קלה.
המעצבת החלה להתרכך.
ואז לפתע יום אחד בלי לדעת מה בדיוק גרם לכך, התמוטטו חומות של אבן בהפריחן ענן אבק
ושער ברזל כבד נפער בחריקה שורקנית כלוע לטאה קדמונית אל מול עיני הסוכן המשתאות.
בלי לחשוב פעמיים חמק הסוכן הסגול החלקלק בזריזות דרך הקונכייה הורדרדה אל תוך המנהרה הפתלתולה שבאוזנה המעוצבת של המעצבת נטולת המגן, וגבו הרחב שבחולצת הפולו השחורה נעלם בחשכה הזיפית, מותיר אחריו שובל ניחוח בוטה של אפטרשייב נפוץ.
אינני יודעת מה בדיוק עשה שם.
אחרי שעה קלה יצא.
יכולתי לשמוע את ליבו הולם בחוזקה כתוף ברזילאי בטראנס של בטוקדה מיוזעת. תחת זרועו אחז בציור, 89ס"מ על 50ס"מ מידותיו, זרק מבט פרידה בגופתה הרופסת של המעצבת השרועה על רצפת הגלריה, ידה השמאלית מוטלת הצידה כגוזל יונה שגווע והימנית פרושה על ליבה שנדם, זרזיף נוזל ורוד צמיגי מטפטף לאיטו מאוזנה המחוללת אל קורות ריצפת עץ האורן הגס שהשחיר מזוקן, והסתלק.
כשנסגרה דלת העץ הרעועה מאחורי גבו של הסוכן הסגול התרוממה המעצבת מסוחררת מעט, למצב ישיבה ונשמה נשימה עמוקה. אוויר מחומצן מילא את ריאותיה המכווצות בעווית, וליבה שקפא כצפרדע לחה חזר לפעום בקצב איטי.
היא קמה מהרצפה יישרה את חולצתה שהתקמטה והלכה הביתה.
לעולם לא תראה אותו שוב.
לשון באוזן 1991
בבלוג זה
בכל הבלוגים
