מקדונלד'ס

(סיפור מלפני שנתיים, השני שכתבתי, לא עמוק בכלל, אבל משעשע אותי. אגב, בשלושת הימים הבאים אני אעדר עקב ט יול לצפון.. )

בקיץ אחד, הלכתי לעבוד במקדונלד'ס, כי תמיד אהבתי מקדונלד'ס. לא, לא בגלל ההמבורגרים הרטובים או הצ'יפס היבש.
בגלל כוסות השתייה.
אתם מכירים את המכסים שיש לכוסות האלה? כאלה שהמוכרים מסמנים עליהם
"diet"
"jucie"
או
"other"
זהו. אז בגללם. מאוד אהבתי ללחוץ עליהם. הייתי מזמין ארבע כוסות קולה יושב באיזה פינה ופשוט לוחץ על הסימונים לאט. זה היה מרגיע אותי לכל היום.
יומיים אחרי שקיבלתי את העבודה התחלתי לעבוד. בהתחלה לא ממש שמתי לב לסימונים. אחריי יומיים ראיתי שכל העובדים מסמנים, אז התחלתי גם אבל רק לפי מה שהגשתי. ואחריי שבועיים כבר סימנתי את הכל, ואת כל הזמן הפנויי של וההפסקות ביליתי במחסן מסמן מיכסים של כוסות.
אחרי יכמה ימים האוירה במקום התחילה להשתנות. כל הלקוחות היו לחוצים, דחפו בתורות, לא ניקו את המגשים. יום אחד אפילו הרסו שולחן במכות.
לא היה נעים לבוא לעבוד. לא שזה ממש הפריע לי, כי אני המשכתי לסמן כוסות במחסן.
עד שהמנהל בא יום אחד ואמר לי:
"ברגר, אני רוצה לדבר איתך רגע מאחורה".
הלכתי איתו מאחורה, ואז הוא התחיל לצעוק עלי:
"אתה מפוטר!!!"
"למה? מה עשיתי!?" החוורתי. ידעתי שאם הוא יפטר אותי אני גמור. לא בגלל הכסף,    אם היו מבקשים ממני הייתי עובד חינם.
בגללה כוסות.
"המכסים של הכוסות ברגר, המכסים של הכוסות!!!" הוא אמר
והוסיף:
"איך אתה יכול להיות כל כך אגואיסט!? המכסים האלה שאתה לוחץ
עליהם כל הזמן זה לא רק כדי לסמן איזה משקה! זה אמצעי להרגעה של הלקוחות!!"
ואני הבנתי. והלכתי בשקט.
יומיים אחריי זה שמעתי שהסניף נסגר. שמעתי שלקוח שלא נתנו לו מספיק קטשופ שרף אותו. ואני? אני הלכתי לעבוד בשקם אלקטריק. הניילונים האלה מפלסטיק ששמים על מוצרים שבירים, אלה עם הבועות אויר עליהם- מכירים?
לפוצץ אותם הרבה יותר מרגיע מהכוסות של מקדונלד'ס.