חדרך נותר אפוף באהבתנו.

היה זה כמעט מכעיס איך איש לא צעק אל הקירות הללו,

שיפשטו את כנפי הפיות, והאפרוחים, והפרחים והספרים שנתתי לך, לפחות עד שתישור השלכת והסתיו יפשיר את הפחד ואי הוודאות.

פתחתי את הארון שלך.

דחפתי את הראש בתוך בגדי החורף, אך הם כבר איבדו את הריח שלך. החורף היפהפה שלנו לא ספוג בבגדים שלך, וגם בזיכרונך נראה כי דהה.

דחפתי את הראש בבגדי הקיץ, ועברתי בשער. היה זה שער של ריח, ודמעות.

בראשון לספטמבר, תמשיכי בחייך לבושה בבגדי הקיץ המקולל

ובדמעותיי.