"תנו לי בנאדם ואני אכתוב לכם על עולם"

                      -פאראפרזה אישית על האמרה המפורסמת של ארכימדס,

                       מתוך מחברתי.

המרכאות נכתבו גם במקור, מתוך היסח דעת.

חבר כותב אמר לי פעם שכשאדם מקפיד על תאריך בראש הכתוב זה סימן למגלומניה,

מן ניסיון להעניק תוקף אלמותי לכתוב.

מרכאות הן פליטת קולמוס פרוידיאנית המראה, כנראה, על על שיגעון גדלות.

החשמלאי הזקן שמנהל את החנות מעבר לרחוב הוא סיפור מעניין מאוד על זיקנה.

כבר עבר ונזכר לאחור בכל השלבים שלידתנו מציבה מראש, ובשלב האחרון כבר מצא את האפשרות היחידה.

אחרי שהילדים עוזבים את הבית, והנכדים מתחילים להגיח אל העולם, ריח חזק של שמן תינוקות יכול לזרוק לאדם מבט חיצוני על חייו. שמן תינוקות טומן בחובו ריח אסוציאטיבי של חיים חדשים, והופך חריף כפליים על מצע של צחנת נפטלין, היא צחנת זיקנה שתחילה מקננת בארון וממנו נישאת על גב העש אל רחבי הבית עד שלבסוף נצמדת ועולה מחום הגוף המזדקן.

שיגרת חיים נקייה, ממנה פוחדים הצעירים, הופכת לברירה יחידה של שפיות, ובשלב זה של החיים אדם מוצא לנכון להתמסר לה עד המוות.

החנות לחשמלאי היא מסגרת שיגרתית ונעימה מאין כמוה.

הסחורה בחנות כבר מזמן חדלה לשמש כאמצעי ללכוד לקוחות: היא אינה מתחדשת ומחיריה לא צונחים משמעותית, לנקר את עיניהם של עוברים ושבים.

נורות, למשל, תמיד אפשר למצוא בחנות. אנשים תמיד קונים נורות. הקופה הרושמת מחוייבת לנגן את נגינתה והשגרה מתרצה.

הטוסטר אובן, מונח מאובק על אחד המדפים הובא מארצות הברית במשלוח מיוחד לפני שהחלו הנפטלין והעש לקנן בארונות.

הוא ועוד מוצרי חשמל בודדים, אחד מכל סוג, נותרים על המדפים באריזותיהם הדהויות- קרטונים קמוטי שוליים- כתפאורה בתיאטרון שנסגר אחרי הצגה אחרונה.

עם ערב, כשדמדומי שקיעה מלחכים את קצות העיר והשדרות מתעוררות ושולחות בריזה קרירה לבקש צועדים שלובי זרועות, מגיעה אישתו אל החנות. שמה אודט.

לרגעים אחדים הקרטונים הדהויים מתחדשים, והאבק מתאסף רק בפינות האפלות ביותר בחנות הקטנה.

זהו קסם ההזדקנות ביחד, האשלייה שנוצרת כשמתעוררים לצד אותו אדם אהוב במשך יותר מארבעים שנה.

אודט נראית בעיניו כשם שנראתה ערב חתונתם, בני 23. הזיקנה שזורקת בכל באחת, רחומה מאוד כלפי האוהבים, ועל דמותם היא יורדת באיטיות שאין הם מסוגלים להבחין בה, ממש כמו שאין להבחין בתזוזתו האיטית של מחוג השעות הקטן שבשעון כשאנו מביטים בו ללא הרף.

לפני שיצאו לטיול בשדרות, יחשיך החשמלאי את החנות ובחלון הראווה ידליק שרשרת נורות זעירות וצבעוניות.

בחגים ובחופשים מתארחים הנכדים ימים רצופים בביתם. בלילות כאלו, מוצא עצמו החשמלאי מתעורר לפחות פעם אחת לתוך עיניים מודאגות וידיים קטנות שאוחזות במראה קטנה מכוסה באדי נשימתו;

אצל ילדים יש רק שחור ולבן: סבא הישן שינה עמוקה הוא בהכרח סבא מת.

הנורות הצבעוניות בדולקות בחלון הראוונה בלילות הן בשבילו כמו מראה קטנה ומכוסה באדים לילדיו.

כשתגיע השעה, יכסה את המדפים בסדינים לבנים, יחשיך את החנות ויצא בפעם האחרונה, בלי להדליק את הנורות.