| 3/2007
 תחושה של בלבול..
שוב פעם אני מרגיש את התחושה הזאת של הבלבול משתלטת עליי, המחשבות האלו מעיקות ואני לא יכול לתפקד, אני כל הזמן רק מדחיק הכל ובורח מהמציאות השחורה הזאת שיצרתי לעצמי, מרוב הבלבול והכאוס אני אפילו לא יכול להתרכז ולרשום.
כל הזמן המחשבות של איך להתנהג, מה להגיד, איך לדבר, אם לחייך, לא לחייך, לשתוק או לדבר, לדבר לאט או לדבר מהר, זה משגע לי את הראש. המחשבות האלו כל הזמן יושבות ומשתלטות עליי ואני מרגיש אותם 24 שעות כל יום. אני לא יודע מה אני, אין לי מושג פשוט מה אני וזה מתוך החיי השרדות שסיגלתי לעצמי, כל הזמן רק לשרוד ולשרוד בלי למצוא יציבות כלשהי רק בשביל להדחיק את הכל, לא להתמודד עם כלום, לא בבית ספר, לא עם "חברים", לא עם המשפחה, אין לי מחוייבות לכלום יותר חוץ מלכל הדפקטים שטמונים לי בתוך הראש. זאת תחושה שכל הרגשות וכל התחושות הודחקו לעומק ובמקום לצוף למעלה יש משהו שכל הזמן מחזיר אותם למטה, אני יודע שבסוף זה יתפוצץ לי בפרצוף, אני אוחז עכשיו במקלדת חזק חזק ויודע שזה הדבר היחידי שעוצר אותי מלפרוץ בבכי ולהיכנס לעוד דכאונות ולעוד תסכולים ובדידות, לחזור למציאות הנוראית... שהיא בכלל לא מציאות, כל החיים לדעתי זה סתם לוקש אחד גדול, מה זה רגשות בכלל? למה צריך את זה? למה לקחת כל דבר בצורה קשה? עדיף לא לאהוב אף אחד, לא לשנוא אף אחד, לא להיות מחוברים לרגשות וככה לא להיות פגיעים, ברגע שנכנסים למעגל הזה קשה לצאת ממנו, נוצרות כל מיני מערכות של רגשות בתוך הראש וזה מכניס אותי לסתם עולם פנימי אפל שלא באמת קיים. כל החיים לא שווים כלום יותר.
אני כל הזמן רק מדחיק ומדחיק את כל המחשבות והתסכולים והדכאונות האלו, אני לא מבין מה הטעם בכלל לחזור למציאות, רק להתמודד עם זה שאין לי חברים, שאני נראה גרוע, שלא עשיתי שום דבר, שאני לא מכיר את עצמי, שאין לא אף אחד לדבר איתו, שאין לי שום דבר יציב, כל הזמן רק מחשבות מסתובבות להם בראש ומבלבלות אותי יותר ויותר, כיף לשקוע בתוך הדמיון כי הוא קל וזה לא כמו ב"מציאות" הזאת...
אני אלך לפסיכיאטרית בקרוב, ואני רק מקווה שאחרי זה יהיה טוב יותר למרות שזה מפחיד שיש סיכוי שאני אשלח לבית משוגעים או משהו בסגנון, אני לא יודע איזו תרופה אני אקבל ומה היא תעשה אבל אני סומך עליה שהיא יודעת מה לעשות. יוצא לי לחשוב בימים האחרונים לפעמים, אולי להתמודד עם החיים לבד ולהפסיק לרצות להישען על תרופות וכדורים, אולי להפסיק ליפול כל שניה ולהיות מתוסכל מכל דבר, אולי להתחיל להיות בנאדם נורמלי, להתייחס לאנשים בכבוד, להפסיק להשתטות כל הזמן ולברוח ולברוח מהמציאות, וזה שוב פעם משגע אותי.
כולם מכורים וסגורים בתוך העולם שהם בנו לעצמם, אבל אני מחוץ אליו עכשיו... אני לא יודע איך לפתור את החיים פשוט, זה עדיין משגע אותי, איך להיות מרוצה מהחיים, איך להיות שלם עם הכל, אבל בכל דבר שאני עושה אני מסתכל על הצד השלילי ובורח ממנו...
פשוט בריחה מהמציאות...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
