| 3/2007
 הבריחה מהמציאות...
זהו, מכאן אי אפשר לרדת יותר... אני נמצא כרגע באפס, וזה מה שהמוח המטומטם שלי לא מסוגל להבין. התכונות מבחוץ חדרו לתוכי ושינו אותי, אני שונא את זה. אני לא רוצה להיות יותר כמו כולם אבל אני יודע (אני רק מכחיש) שאני כזה. אני גם כן דומה לכולם, אני שונא את עצמי. אני לא יודע אפילו מה לרשום, אני מרגיש שאני קשור למחשב כאילו שהוא החיים שלי.
היום עוד פעם אצל הפסיכולוגית, ישבתי ודיברתי איתה קצת על התסכול והריקנות שמשתלטת עליי וכנראה תהיה פסיכיאטרית בזמן הקרוב, אני כלכך רוצה לבכות ולגמור את זה אבל אז אני אהיה רגיל, אני לא רוצה להיות כזה, אוף... החיים הם מלכודת, נכנסתי למערבולת רק בגלל שיש לי יותר מדי רצונות שמתנגשים זה בזה ואי אפשר להתמודד עם כולם. אני לא אהיה מסוגל לעכל את זה שאני סתם בנאדם רגיל, אפילו פחות מרגיל, סתם יושב כל היום בבית ומחכה למוות. הראש מתוכנת לעבוד בצורה של או שחור או לבן, הכל או כלום... או שיש הכל בחיים או שעדיף כבר שלא יהיה כלום, לא אכפת לי כבר מכלום, רק השאריות מהתכונות שחדרו לתוכי משפיעות עליי עדיין וצריך למחוק אותן. אני כבר לא מפחד משום דבר, אין לי יותר רגשות ואין לי יותר תחושות, אין לי בכלל כבוד עצמי, דימוי עצמי של אפס, אני סתם מסתובב ברחובות עם חיוך דבילי ואנשים מסתכלים עליי וחושבים שאני לא שפוי.
הבית ספר נגמר (לא מתמודד עם זה בתוך הראש, רק על המקלדת), אני לא מעכל את זה ואני גם לא יודע מה ההשלכות של זה, בכל מקרה לא עשיתי כלום ובשנתיים האחרונות כמעט ולא באתי, אבל עכשיו רשמי שאני לא בשום מסגרת, וזה מפחיד לחשוב שעכשיו אם אני אפול, אף אחד כבר לא ישים לב ולא תהיה יועצת של בית ספר שתדבר איתי פעם בשבוע ולא יהיו יותר "חברים" שאני נמצא בסביבתם והם רואים אם משהו לא בסדר אצלי, למרות שכל הזמן אני לא בסדר ולא טבעי, חוץ מהבית ספר לא היה לי שום קשר לעולם האמיתי. זה היה כיף האמת, לפחות לדבר עם אנשים, להחליף מילה עם אנשים, קשה להודות בזה כי זאת תחושה של אפסיות, אבל שמישהו היה שואל לשלומי ולוחץ לי את היד זה עשה לי הרגשה טובה. והיו הרבה כאלו, פשוט מאוד העדפתי לברוח מזה ולא להתחבר לאנשים או לסמוך עליהם, לסמוך רק על עצמי ולהשים איזה חומה ביני לבין האנשים האחרים, אומנם אני עדיין בקשר עם כמה "חברים" מהעולם החיצוני, אבל מבחינתי אני לא רוצה את זה יותר, כל הקשר עם "חברים" זה יותר בשביל לסמן V ולדעת ש"יש לי חברים" ואני לא בדדניק, אבל בפועל אני בכלל לא רוצה קשר עם אף אחד, מבחינתי כולם אנשים רעים ואפילו בטובים שבטובים יש תכונות רעות ובגלל זה אסור לי להיחשף אליהם. אני לא נהנה בכלל בקרבת אנשים, כל מפגש עם אנשים הופך להיות סיוט ואני רק מנסה לברוח מזה, אפילו טיול קצר שאני צריך לפגוש בו אנשים הופך להיות סיוט. לא רוצה את זה יותר, אני רוצה לברוח... אבל אני יכול לעשות את זה רק בדמיון העמוק שלי שהוא בעצם כלום.
מה זה בעצם החיים? למה בעצם אני חי? למה יצרו אותי? מי יצר אותי? למה הוא לא שאל את דעתי? למה לא שאלו אותי איך אני רוצה להיוולד? למה לא שאלו אותי מתי אני רוצה להיוולד? למה לא שאלו אותי איפה אני רוצה להיוולד? למה כפו את זה עליי?
פשוט כפייה, מי שיצר אותי, כפה את זה עליי, אני מרגיש עכשיו צמרמורת שאני יודע שאני לא יודע כלום. אני יודע בתת מודע שיש מישהו מעליי, לא משנה אם זה אלוהים או חייזרים, יש משהו מעליי ששולט עליי ואי אפשר להתכחש לזה. אני לא מעכל את זה שהוא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה, הוא הכניס אותי לתוך הגוף הזה. הוא כפה את זה עליי, לא שיש לי הרבה תלונות כי הייתי יכול להיוולד גם בתור יצור אחר כמו ג'וק או יתוש שזה לגמרי מפחיד אבל עדיין לא שאלו את דעתי איך ומתי אני רוצה להיוולד.
להיות רגיל, להתנהג רגיל, לדבר רגיל, להיראות רגיל, זה מרתיע רק לחשוב על זה. לדעת שאני סתם עוד חלק ממעגל, סתם עוד אחד מהשורה, סתם עוד בורג במערכת, סתם עוד בנאדם מתוך 7 מיליארד. פשוט מאוד רגיל שלא עשה שום דבר מיוחד, כל מה שהוא עשה אחרים כבר עשו לפניו, אני לא יודע אם אני אהיה מסוגל לעכל את זה. יכול להיות שאני אצטרך לצוף למעלה מתוך המים שטבעתי בהם לתוך המציאות ואז אני אראה את כל הנזק שגרמתי, כלכך הרבה נזק שיהיה קשה לתקן, או שלא. אבל עדיין גם אחרי תיקון הנזק אני אהיה רגיל. רגיל. רגיל. לא רוצה. אני לא רוצה להיות סתם עוד בנאדם. אני לא רוצה בחיים לחזור למציאות הזאת ולהיות סתם עוד מישהו, אבל מצד שני אני גם לא רוצה להיות מוזר שחי חיי מחתרת, אבל מצד אחר אני גם רוצה שיהיו לי חברים בשביל לסמן V, אבל מצד אחר אני לא רוצה לסמוך על אנשים.
אוף, אני שוב פעם שוקע לתוך המחשבות המתסכלות והריקניות האלו, הלוואי ואני כבר אלך לפסיכיאטרית והיא תוציא אותי מכל זה, אני אקבל תרופות וכדורי פלא שיפתרו את כל הבעיות, אני יודע שאני סתם מאכיל את עצמי בלוקשים אבל זה לפחות מביא תקווה. יכול להיות שהכדורים רק יגרמו יותר נזק שהם יחזירו אותי למציאות ואז לעוד דכאונות ועוד לילות בכי ועוד התבודדות. אני לא רוצה לחזור לעצמי, נמאס לי. אני לא מוצא את הפתרון, נכנסתי לתוך מערבולת שאני לא מצליח לצאת ממנה, אני לא עומד בזה יותר. שוב פעם הדילמות, מצד אחד ללכת לבית משוגעים ולפתור את הבעיה, מצד שני יכול להיות שזה ייקח חצי שנה ואז יעלמו לי חצי שנה מהחיים, אבל בעצם נעלמו לי כבר יותר מחצי שנה של החיים, אני לא חי כבר כלכך הרבה זמן כי אני נמצא בתרדמת.
עוד כמה דקות הציפורים יתחילו לצייץ ואז אני אבין שנגמר לי הזמן לכתוב, ואני צריך לחזור מתחת לשמיכה ולהדחיק את כל המחשבות האלו, ואז להיזכר שמחר יבוא יום הרבה יותר גרוע מזה שהיה אתמול. עוד יום מבוזבז.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
