..... |
| 3/2007
 עוד לילה מבוזבז...
מתי הלילות האלו יגמרו? החיים הופכים להיות חיי מחשב, אני פשוט הופך להיות בנאדם של מחשב מרוב ההתמכרות הזאת, לשבת על הכסא ורק לזרום עם האצבעות, להתנתק מהעולם החיצוני האכזרי הזה, יכול להיות שאני יצטרך לחזור אליו ביום מין הימים, ואז אני אחשוב שכל הלילות כתיבה האלו היו בזבוז. אבל לא, הלילות כתיבה האלו היו התחברות לאמת, לחשיבה האמיתית של החיים, לא ליצרנות ולחמדנות ולמירוץ המגעיל של העולם החיצוני. מה שכולם כבר נגועים בו, אני פשוט לא רוצה לקחת חלק בעולם הזה. למה לא שאלו אותי באיזה עולם אני רוצה לחיות? למה לא שאלו אותי איך אני רוצה לחיות? למה כפו עליי? כפו עליי את החיים! זה לא הוגן, למה מי שיצר אותי עשה לי את זה? למה אני לא יכול לפגוש אותו פנים מול פנים ולשאול אותו למה הוא עשה לי את זה? למה אני לא מקבל תשובות למה אני פה בחדר הזה עכשיו? אין שום דרך שאני יכול ליצור איתו קשר? לבטל את ה"עסקה" הזאת שנקראת חיים?
רציתי לרשום עכשיו שאני לא בחרתי לחיות ככה, אבל בעצם אני כן בחרתי. לא יודע אם בחרתי כלכך, היו לי (ויכול להיות שעדיין יש לי) את הכלים לחיות חיים נורמלים ורגילים "כמו כולם" כמו שאמא רוצה, שאני אהיה ילד טוב ונחמד שלומד עובד חי ומת, פה נגמר הסיפור.
הבעיה הכי רצינית בתוך המוח המעוות והרקוב שלי זה הציפיות שהתפתחו שם, בעצם עדיף לשנות את זה ל"פנטזיות", שאני אוכל לעשות מה שאני רוצה, שאני יהיה בלתי מוגבל, אבל יכול להיות שזה לא אפשרי. יכול להיות שאני אהיה חייב להיות "רגיל" אחרת לא יקבלו אותי בחברה וזה מרתיע, החיים עצמם בכלל מפחידים עם כל המחשבות האלו על להיות חשוף ופגיע כל הזמן. הצלחתי להתגבר על הרגש ועל התחושות ואני יכול לעשות מה שאני רוצה בעצם. אני לא מוגבל, החינוך שקיבלתי כבר לא תקף לגבי. אני יכול להגיד מה שאני רוצה, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, כל עוד הגוף שאני חי בתוכו פעיל ובריא אני בעצם לא מוגבל.
הכתיבות לילה האלו מתבלגנות רק בגלל השעה המאוחרת שאני כותב בהם, ואולי גם בגלל שאני מפחד להתרכז ולכתוב ואז להיכנס לעצמי עוד פעם ולחזור להיות הבנאדם שהיה חי פעם בגוף הזה, אני חייב לנסות ולהקדים את שעות הכתיבה כדי להיות יותר מרוכז הראש שלי כבר מתחיל לכאוב אחרי יותר מ12 שעות של חיים מול מסך מחשב.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
