..... |
| 3/2007
 תחושת התסכול...
חשבתי על ללכת לישון אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם אבל אני לא יכול. לא הספקתי עדיין לתמצת אפילו אחוז ממה שעובר לי בראש ואני חייב להמשיך לרשום, אפילו שהשעה כבר מאוחרת.
אני חושב שזהו זה, אני מתחיל לאבד את השפיות ולשקוע בתוך הדמיון המעוות שלי. הדבר היחיד שנשאר לי להיאחז בו זאת הפסיכולוגית, מצד אחד אם אני נפגש איתה יותר פעמים אני מרגיש כבול למסגרת ומצד שני אם אני נפגש איתה פחות פעמים אני מרגיש חופשי יותר אבל אז אני לא יכול להרגיש שאני עדיין בטיפול. אני לא באמת חולה נפש, אני יודע שאני יכול לגמור את הכל עכשיו ולהגיד לעצמי שאין מחלת נפש, אפשר לחזור לחיים. אבל החיים לא עובדים יותר, אין לי יותר רגשות ותחושות ובלעדיהם החיים לא שווים.
אני לא יודע מה אני עושה עכשיו, שאין יותר בית ספר. אני רוצה ללכת לבית ספר בשביל לברוח מהמציאות. אני שוב פעם חושב על המציאות ואני רוצה לבכות, המציאות הנוראית... אי אפשר לחיות בה, אני מרגיש כמו דג ששלפו אותו מהאקווריום הגדול והכניסו אותו לתוך שקית מים קטנה ואני יכול רק להסתכל על הדגים המאושרים באקווריום מתוך השקית ולדעת שאני לא יכול להיות חלק מזה. אני מרגיש כמו דג שבוחר דווקא ללכת נגד הזרם ולא ללכת בכיוון שכל הדגים שוחים, רק בשביל להיות שונה ולא להרגיש כמו כולם... אבל אני כמו כולם בעצם, מכרתי את עצמי לטובת ה"חברה", לפעמים יש לי רגשות נקם ב"חברה" אבל אני רק חוזר ובורח מהמציאות. אני לא רוצה להתמודד איתה יותר, אני לא רוצה להתמודד עם המציאות. אני רוצה להיות הומלס, אני רוצה להיות זרוק, אני רוצה לחיות חיי מחתרת ורק לחיות נגד הזרם, לעשות זרם חדש משל עצמי.
אין פתרון לבעיה הזאת. נמצאו פתרונות כמעט לכל הבעיות הנפשיות, אבל לבעיה הזאת אין פתרון. אני לא יודע מה קורה לי, אני מרגיש שהחיים החיצוניים לא שווים כלום יותר. אני לא נהנה מכלום יותר, אני לא נהנה מ"בילויים" יותר, אני לא נהנה לצאת החוצה יותר, אני לא נהנה בכלל לדבר עם אנשים, אני לא נהנה מלהיות בקרבת אנשים, אני לא נהנה מלאכול, אני לא נהנה אפילו מלצחוק.
אני לא יודע מה לעשות. עד שהפסיכיאטרית תאבחן אותי אני אצטרך לשקוע בתסכולים האלו. אני מקווה שאחרי זה יהיה יותר טוב, אפילו שזה לא אפשרי כי זאת מלכודת שבעצם בכל מצב לא יהיה טוב. אם אני אקח כדורים שיחזירו אותי למציאות, אני אחזור להיות רגיל. ואם אני אמשיך לשקוע בדמיון המעוות שלי אני אמשיך לחיות בתוכו ולאבד כל קשר לחיים החיצוניים.
כל הכתיבה הזאת עדיין לא הספיקה, אבל אני לא יכול יותר לכתוב, אין לי יותר כוח באצבעות.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
