| 5/2007
 אני לא יכול יותר
זה פשוט עינוי, אני מרגיש שהשטן מנסה להכניס את עצמו לתוכי ולהרוס אותי.
אני לא יכול יותר, אני מתחיל להשתגע, אני לא מסוגל לתפקד יותר ומבחוץ הכל "עסקים כרגיל", אני מאבד את השפיות יותר ויותר כל דקה שעוברת, אני רוצה ליפול על הרצפה ושהזמן יעצר עד שאני אבריא אבל זה לא יקרה. אני בכלל לא יודע על מה אני רושם, לפני 10 דקות תכננתי לרשום על משהו אחר, אבל התחלתי להשתגע שוב פעם.
זה כבר כמה חודשים שזה משתלט עליי, בהתחלה לא התייחסתי לזה כלכך ברצינות. זאת ממש אובססיה, אני למשל יוצא מהבית וסוגר את הדלת, אחרי 2 דקות אני חוזר הביתה כי אני חושב שלא סגרתי, אני בודק ורואה שהדלת סגורה, אני ממשיך ואחרי 2 דקות אני עוד פעם חוזר לבדוק וכך הלאה. אני לא יודע מה נכנס בתוכי, נראה כאילו פשוט שד השתלט עליי וגומר אותי מבפנים. למזלי החיים החיצוניים לא קשים במיוחד ואין מטלות קשות שמונחות לי על הכתפיים.
אני בודק את תיבת הדואר, ורואה אותה ריקה. אחרי חצי דקה אני שוכח אם היה דואר או לא היה דואר וחוזר ובודק, ככה כמה פעמים. אני כבר לא שולט בגוף שלי, אני רוצה לבכות אבל אני משום מה עוצר את הדמעות. אני חייב לבצע כל פעולה 10 פעמים לפחות עד שאני ארגיש בטוח ואם אני לא מצליח לבצע אותה פעם אחת אני נכנס לפאניקה ומשתגע. אני לא יודע מה קורה לי, נכנסו לתוכי מחשבות של בנאדם מטורף. אני מרגיש שאני בורח מהמציאות לתוך העולם הפנימי שאני או הוא מנסים לצייר רק כדי להתחבאות מהעולם החיצוני הזה.
הפסיכולוגית אמרה שאני חייב ללכת לטיפול אצל הפסיכיאטרית שרציתי ללכת כבר ממזמן, המצב על סף תהום ואני מרגיש שאני מחזיק את עצמי בציפורניים, אני מנסה לצייר כלפי חוץ בנאדם חזק ויציב אבל מבפנים אני מרגיש שאני שביר כמו אגרטל ואני מרגיש שהאגרטל הזה מתנדנד על קצה של שולחן ועומד ליפול כל רגע. אני חייב ללכת לפסיכיאטרית, אני פשוט לא יכול לחכות יותר. הבעיה העיקרית היא שאין לי כרגע הרבה כסף ואני לא יכול להרשות לעצמי ללכת אליה, הפסיכולוגית הציעה שנדבר עם ההורים אבל אני פשוט לא רוצה. יש מספיק בעיות בתוך הבית ואני לא יכול להפיל עליהם עוד תיק עכשיו, זאת לא אשמתם שאני חולה נפש, הם עשו הכל בשביל שאני אצא אדם נורמלי אבל אני פשוט ברחתי מכל מסגרת ומכל מחויבות רק בשביל להיכנס לתוך העולם הדמיוני שלי ולשמור עליו מכל פגע.
ואני עכשיו משלם את התוצאות, אימפריית האינטרנט שוב פעם התעכבה. יכול להיות שייקח עוד הרבה זמן עד שהיא תשתקם (אני לא מאמין שאני אומר את זה). ועד אז, אני מרגיש את הבדידות, את החוסר בטחון בחיים, אפילו לצאת החוצה לטייל עם הכלב היה סיוט עד לא מזמן, רק להתחבאות בעולם הפנימי שלי. אבל כמה אפשר? צריך גם עולם חיצוני, צריך גם ללמוד הרי, ולעבוד, ולהתפרנס, ולהנות (או לא להנות) מחיים חברתיים נורמלים. אבל אני חי במחשב, כי אני אפס ומכוער מגעיל. אני מרגיש לפעמים כלכך דחוי, אני לא זוכר אפילו שיחה אחת שהצלחתי להחזיק בה יותר מ2 דקות בלי להסית את העיניים למקום אחר, כי אני לא בטוח בעצמי ואני גם לא אהיה בטוח בעצמי. מי שיצר אותי יצר אותי מכוער, ואת זה אי אפשר לתקן. אפשר לתקן בעיות פנימיות ונפשיות, אבל בעיה חיצונית אי אפשר. אתה מכוער אז אתה מכוער, נולדתי ככה ואני חי ככה וחווה את זה על בשרי, אני שונא את זה, אני יודע שאני לא יכול להנות ולהתקדם כמו שאר האנשים, אולי אני סתם שם את זה בתור תירוץ בגלל שנשארתי מאחור (אוף, אני שונא להודות בזה), אבל אני יודע שזה פגם. אני לא יוכל לחיות כמו מישהו רגיל כי אני תמיד אדע שאני שונה, אבל מה הטעם בכלל להיות רגיל כמו כל השאר?
לא יודע מה רשמתי עד עכשיו, יום שני עוד פעם פגישה עם הפסיכולוגית ונצטרך למצוא פתרון איך להגיע לפסיכיאטרית ולראות איך אפשר לטפל בבעיה (או שזאת לא בעיה, יכול להיות שזה פשוט הטבע שלי). אני לא יודע מה יהיה, מה יקרה, כמה זמן אני אוכל לשרוד ככה עם הציפורניים. או לבחור לחיות בסבל או להיות "חי-מת" במציאות שנכפית עליי. איך אפשר לשנות את המציאות? למה זה לא כמו משחק מחשב שאני יכול ללחוץ EXIT והכל נגמר? למה זה לא כמו משחק מחשב שאני יכול לבחור את השחקנים ואת מה שאני רוצה להיות ולעשות ולדעת שתמיד אפשר לברוח? למה אני מרגיש כל הזמן כמו נמר רעב ששמו מולו פיסת בשר ותפרו לו את הפה?
הרגשות כבר לא עובדים, כאילו מישהו לחץ על המתג OFF והם פשוט לא עובדים יותר, אין רגשות, אין תחושות, אין הנאה, אין סבל, אין דכאון, אין תחושה של שום דבר... של ריקנות, ואני רוצה להמשיך את זה רק כדי לא להסיר את המסכה ולהיות פגיע שוב פעם, להרגיש כמו מטרה קלה ופגיעה... לחזור לג'ונג'ל עם כל החיות שרוצות לטרוף אותי.
אני שונא את העולם, אמרתי את זה לפסיכולוגית, אני פשוט שונא את כל האנשים, אני לא יכול, אני מסתובב ורואה את החיוכים שלהם ויודע מה מסתתר מאחוריהם... כל פעם שאני רואה אנשים מחייכים אני רק שונא אותם עוד יותר, מחפש סיבות לשנוא אותם, אני במלחמה איתם, אין פה הפסקת אש כבר הרבה זמן. זאת ממש מלחמה, אני נגד העולם... כי אני שונה, הם הנורמלים, הם הסטנדרט, אני צריך להיות כמוהם, צריך "לשאוף" להיות כמוהם. אבל אני לא אתן לזה לקרות, כנראה אני לא אהיה רגיל, כנראה אני לא אשחק לפי החוקים והכללים שלהם. אני לא יודע בכלל מה אני מרגיש, חייבים למלאות את הריק במשהו. אבל הבעיה שאפשר למלאות שוב פעם את החלל הריק יכול להיות סיכון, כי צריך לחזור לשם בתוך הראש ואז אפשר לחזור לדיכאון ולהיות שוב פעם פגיע. לא להיות החזק שאני מנסה לשדר כלפי חוץ, אני רק גורם עוד יותר נזק עכשיו.
אני חייב להתחיל לחזור לבלוג הזה, לחזור לאמת שפה... לחזור לדבר עם עצמי קצת, לשאול את עצמי קצת, יש לי בתוך הראש משחק פינגפונג עם שתי שחקנים שלא מוכנים לוותר והמשחק הזה לא נגמר, אף צד לא מוכן שהכדור יעוף לצד שלו.
אני כלכך שונא את מה שנהפכתי להיות... או מה שניסיתי להפוך את עצמי... אני לא יודע אם אני עצמי בכלל...
אני רק יודע שמחר יקום יום חדש ואני אצטרך לקום ולשקם את עצמי, יש לי הרבה זמן לחשוב, רק שהשכל לא פועל יותר, יום אחד כל זה ישתנה, זה לא ימשיך ככה. צריך לבחור באיזה דרך ללכת בידיעה שכל דרך אורכת כמה קילומטרים ואני רואה רק כמה מטרים קדימה, זה החלק המפחיד. אני יוכל להגיע למקומות חשוכים שאני לא רוצה להגיע אליהם ומשם אני לא יוכל לחזור למקום שממנו הגעתי.
הרגליים שלי רועדות... אני מפחד... אני לבד... (ושכחתי להוסיף, למזלי)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
