..... |
| 5/2007
 מה הפתרון?
אחד הרגעים הכי טובים הוא שאני נמצא בתוך סיוט מפחיד, ואז אני מתעורר ומרגיש את תחושת ההקלה בידיעה שכל זה לא קרה. אני מחכה לרגע הזה, מחכה לרגע הזה כבר כמה שנים... שהכל יגמר, שאני יסתכל אחורה כאילו השנים האלו היו בסך הכל סיוט שנגמר ואפשר להמשיך בחיים הרגילים, אבל הרגע הזה לא מגיע, אני פשוט רוצה להגיד לעצמי להתעורר אבל אני לא מצליח.
אני (או הוא) שונא בכיינות, מצד אחד משהו בי או מחוץ לי אומר לי שאסור אף פעם לשבת ולבכות. צריך לחשוב על הפתרון, איך לפתור את הבעיה. לחשוב איך לתקן, לא לשבת ממורמרים כי זה לא עוזר, וזה נכון. אבל הראש שלי מקולקל, במקום לתקן אני חושב רק איך להרוס, להרוס ועוד להרוס, רק לזרוע הרס... אני פשוט שונא את העולם, אני מתחיל להיכנס לכעס והוא לא נגמר, אני צריך לשחרר אותו...
אני לא רוצה מסגרת, אני לא רוצה כלום. לפעמים אני רואה קצת טלוויזיה ואני אומר לעצמי, הכלא זה מקום נהדר: לקום, לאכול, לישון. זהו. הבעיה היחידה היא שזה מקום סגור... וזה נורא קשה.
אני רוצה לברוח ליערות... לראות נחלים... מפלים... להרגיש מים קרים על הגוף שלי... להרגיש אוויר צונן... להרגיש חופשי... חופשי לגמרי... מאושר לגמרי... רחוק מכל האנשים הצבועים, המגעילים, הרעים, והשקרנים (ככה שבעצם לברוח מכל האנשים בעולם), להרגיש את הבדידות, ובדידות זאת לא מילה גסה, תלוי איך להגדיר אותה... להיות בחברת אנשים זה להיות הכי בודד בסופו של דבר.
יכול להיות שתיכפה עליי מציאות. יכול להיות שאני אצטרך לעשות משהו שאני לא רוצה, בסופו של דבר אומנם אני חושב שאני אשרוד, אני אשאר בחיים בתוך הג'ונגל... אבל השאלה באיזה צורה? בסבל? בדכאון? בתסכול? אני לא יודע מה לעשות.
אין לי מושג מה רשמתי עד עכשיו, הייתי צריך לרשום קצת יותר מוקדם.
אני חייב את הפסיכולוגית, אני לא יכול לחכות עד יום שני...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
