| 7/2007
 אלוהים, אני מתחנן...
בשכבה החיצונית שלי אני כבר לא מאמין בך, הפסקתי כי אין בזה שום היגיון וחוקי המדע סותרים את זה. בשכבה הפנימית שלי כן נשאר בי משהו שמאמין בך, זה בא ממניע אינטרסנטי כמובן - אך ורק שאני צריך אותך, אני פונה אליך, מבקש ממך ומתחנן אליך ממש כמו עכשיו. אני מצטער שככה זה עובד, אולי ככה תכנתת אותי ויצרת אותי, או שאולי זאת מבחירה אישית שלי.
אני מבקש ממך - תקח את הדכאון שלי, התסכול והייאוש שלי ותוציא אותם ממני. תזרוק אותם, אני לא צריך אותם יותר, אני לא רוצה לסחוב אותם איתי, אני לא יכול יותר. אני לא מרגיש מתאים לעולם הזה, אני לא בנוי לזה, כל הגוף שלי מזיע אבל בכלל לא חם לי. אני לא יכול לתפקד יותר, אני מרגיש שבור, מרוסק, הנפש שלי נמעכת תחת הדכאון המרושע הזה שבולע אותה. אני לא יכול יותר, רע לי... אני רוצה להחליף מציאות, אני רוצה שהכל יגמר, אני לא רוצה את זה יותר, אני לא רוצה להרגיש את זה יותר, אני לא רוצה להרגיש כלום, אני יודע שהכל באשמתי, אני עשיתי את כל הבחירות, היו לי את כל ההזדמנויות ולא לקחתי רק בגלל שאני בנאדם טיפש, פנטזיונר שמשלה את עצמו. חשבתי שהכל יסתדר מעצמו, רק לשבת, לחכות והכל יהיה בסדר. אני שונא את עצמי, אין חלק בי שאני לא שונא, אני שונא את איך שאני נראה, אני שונא את איך שאני מדבר, אני שונא את איך שאני כותב, אני שונא את איך שאני מתנהג, אני שונא את איך שאני זז, אני שונא את מה שאני עושה, אני שונא את מה שאני אומר, אני שונא את עצמי. אני לא יודע אם אני יכול לשנות את זה או לא, אני לא יודע אם זאת מבחירה או לא, אני רק יודע שאני כמעט ולא יכול להימרח עם זה יותר, אני לא יודע מה אני מרגיש, אני לא רוצה לבכות, אסור לי להיות כמו תינוק בכיין כי אני צריך לעמוד זקוף ולשדר את מה שרוצים שאני אשדר.
הייתי אצל הפסיכיאטרית, אחרי כלכך הרבה זמן שחיכיתי, הגיע אותו הרגע, היא אמרה לי שאני מדוכא ושאני אקבל תרופה נגד דכאון, הרגשתי טוב שסוף סוף יכול להיות שהבעיה תיפטר, שאולי אני אקבל דחיפה קטנה שתעזור לי להתגבר על כל זה. אבל כמובן ציפיות לחוד ומציאות לחוד - משהו (או מישהו) החליט לבטל את זה (בגלל נסיבות אומללות וטיפשיות), בסוף לא קיבלתי את הכדורים למרות שהייתי צריך אותם. אני חייב אותם, הפסיכולוגית אמרה שהיא תפנה לפסיכיאטרית עוד פעם כי אני באמת צריך את הכדורים, אני לא יכול יותר לחיות ככה, אני מרגיש מועקה, אני מרגיש שאני לא יכול יותר, אני הכנסתי את עצמי עמוק לבוץ.
אני לא רוצה להתבגר, אני לא רוצה, אני רוצה שהכל יפסק, בא לי לבכות אבל אני לא מצליח, הגוף שלי מזיע והלב שלי דופק, אני לא יכול יותר... אני רוצה להגיד STOP, אני רוצה להיות מאושר אבל אני לא יכול, אני לא מתאים לעולם, זהו. ניסיתי את כל הדרכים, אני לא מתאים ולא כשיר כדי לחיות בדרך הרגילה של העולם. למה נכפית עליי דרך שאני בכלל לא מעוניין בה? אני רוצה לבחור בדרך אחרת שתהיה שלי, אני רוצה לצאת החוצה.
זאת אחת הפעמים היחידות שכתיבת פוסט לא רק שלא עזרה למצב רוח שלי, אלא רק הרסה אותו...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
