בקטע "הקרב על ספרי הלימוד ", מגיב נדב פרץ בבלוגו, הרהורים של אבא, אל יהונתן קלינגר שכותב על כך שמצא בספרי לימוד בנושאים מדעיים תיאוריות בריאתניות. נדב טוען שהוא אמנם לא מאמין בתוכני הלימוד הללו, אבל צריך להיות איזשהו חופש לזרמים השונים להקנות לילדיהם את הלימודים והמידע שהם רוצים להקנות להם. זאת אומרת שאם אני חילוני אני לא רוצה שילדי ילמדו דברים שאני לא מאמין בהם בעוד שבן אדם מאמין לא ירצה שילדיו ילמדו דברים שאני מאמין בהם. הבעיה הזאת מתחילה מכך שכל אחד מאמין במשהו אחר, ושמה שהוא מאמין בו זו האמת המוחלטת. לכן, בתור חילוני, לא הייתי רוצה שילדי לעתיד ילמדו תורה ובריאה במקום מדעים ובגלל זה לא הוגן לעשות ההפך לבן אדם דתי. מדובר, אם כן, בערך בסיסי של הבנה והכרה בשונה וליברליות חינוכית שרוצה לתת הזדמנות הוגנת לכל הורה להקנות לילדיו את החינוך שבו הוא מאמין.
אני, באופן אישי, מאוד מסכים עם דבריו של נדב. אחרי הכל זוהי זכות וחירות חשובה במדינה דמוקרטית. הבעיה שלי היא שאם זאת שהחוברות הן כביכול, אותה בחירה שמאפשרת להורים לבחור איזה חינוך ילדיהם יקבלו, הבחירה מוגבלת והיא נעשית באופן שרירותי על ידי כל בית הספר שבו אותו תלמיד לומד. אכן יש היום הפרדה בין בתי הספר הדתיים לבין בתי הספר האחרים הציבוריים, אבל זו הפרדה שיטחית מדיי וכללית מדיי. ברור שאי אפשר ליצור בית ספר לכל דיעה ורעיון. במיוחד שהתלמידים מתחלקים בין בתי הספר בעיקר על בסיס מיקומם. התוצאה היא שמערכת החינוך כן מציגה אמת של מישהו, גם אם בצורה מתפשרת במידת מה. לכן, המצב הקיים בו יש מבחינת תוכן סוג דומיננטי אחד של בתי ספר חילוניים וסוג שני קטן יותר ומצומצם לקהילה ואוכלוסייה דתית, נכשל ולא באמת מאפשר להורה להקנות לילדיו את סוג החינוך שהוא מאמין בו. יוצא שמערכת החינוך כן עושה הבחנה (או מנסה לעשות זאת ליתר דיוק) בין הצודק לטועה. מעבר לכך, מתוך מבחר החוברות והספרים שכן מוגדרים מתאימים על ידי מערכת החינוך, בתי הספר הם אלו שבוחרים את החוברת בה יעשה שימוש והבחירה חלה על כל תלמידי בית הספר. זאת אומרת שהאפשרויות, הלא מגוונות גם ככה, לא נבחרות לפי צרכי ההורים אלה לפי ההנהלה של בתי הספר והיא תיכלל על כל מגוון התלמידים.
מעבר להגבלת הבחירה שיש במערכת עקב השימוש בחוברות, החוברות יוצרות בעיות חדשות עבורה. בדרך כלל מורים מסתמכים על החוברות, מה שגורם לכך שהתלמידים פחות חוקרים ושואלים (פעולות אקטיויות), ויותר קוראים ומקשיבים למורה (פעולות פסיביות). במערכת כזו חוברות הן כמו ספר קדוש, אין על מה להתווכח. לימוד דרכן לא מעודד שאילת שאלות וחקירה, מגביל את הסקרנות ובקיצור, הופך את הלמידה לתהליך משעמם ושטחי.
לי נראה שכל בית ספר צריך להוות ערוץ למידה נייטרלי, עד כמה שניתן, לכל תלמיד. בשביל להיות כזה, בית הספר יצטרך להפסיק ללמד לפי חוברות ולעבור לשיטת למידה חקרנית כללית יותר. זאת אומרת שבמקום שתלמידים ילמדו כולם את "האמת האחת" שבית הספר שלהם בחר, התלמידים יעודדו ללמוד ולחקור לכיוונים שיעניינו אותם בנוסף לנושאים הבסיסיים שהמערכת תדאג שהם ילמדו. תיאורטית בהתחלה הם יקראו וילמדו בעיקר על כדורגל ופוקימון או כל סדרה פופולרית אחרת של זמנם, אבל המערכת בכללי והמדריך של הקבוצה שלהם בפרט, ידעו לכוון אותם לכיוונים מגוונים ועמוקים מנושאים אלו.למידה כזאת תסתמך על השקפותיו ורצונותיו של התלמיד ללמוד ותנסה לעודד אותו לעשות כן. על התלמיד לא תיכפה עמדה או אידיאולוגיה, הוא יגיע אליהם כבר לבד. כמובן שעדיין יהיו פקטורים משפיעים, אבל תמיד יש כאלו. ולפחות בדרך הזאת יהיו הרבה פחות מהם וכשהם כן ישפיעו,הם ישפיעו הרבה פחות.
בשביל ששיטה כזאת תעבוד אנחנו צריכים שלכל אדם תהיה נגישות למידע באופן פרטי - דבר שהיום בתהליכי מימוש בעיקר באמצעות האינטרנט.
יש מי שיטען שלא כולם יכולים להרשות לעצמם להחזיק מחשב, שלא לדבר על אינטרנט. לדעתי הויתור על החוברות יאפשר להזרים כספים לרכישה של אלו עבור הנצרכים. המשמעות היא הוזלה משמעותית בשביל המערכת והתלמיד והתקדמות עצומה באופן הלמידה. הרעיון יכול אף להתפתח לכיוונים רבים. תארו לכם שתלמידים יחקרו ויבדקו ואחר כך גם יכתבו ויוסיפו על המידע שמצוי ברשת תחת השגחה. התוצאה היא סוג של ויקיפדיה פנימית למערכת החינוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
