עומד על התל ומשקיף:
עגורים חותכים ומחברים במעופם
את אופקי השמיים המשתקפים
בביצת העיניים החולמות
של אלו היודעים לשאוף.
הרים מתנשאים לרצפת גן העדן
רחבים וכבדים ומכים שורשים
בשלווה הם שרויים ובהס,
מרכינים ראש למטפס הבא.
יישובים בודדים על הרכס
במנוחתם ונחלתם הם דרים
קוראים להנעים את פני המבקר
שיפיח בהם תומת נעורים.

~השקעתי הרבה מחשבה בשיר הזה ויכול להיות שהוא לא ברור מקריאה ראשונה.
אם אתם מתעניינים באמת להבין את השיר תקראו עוד פעם פעמיים.

יש מסר שדיברתי עליו קצת בין השורות, אני מקווה שהוא לא מוחבא מדי.~

הערה: מי שקורא ולא מגיב, שלא יצפה לקבל ממני בלונים ביום הולדתו.

אני רואה בזה כפירה בערכים הבסיסיים שלכם כבני אדם. (סוף הערה)

אני מרגיש את שרעפיי חורטים על הקירות

מילות תחינה: לצאת, לברוח

מבעד לקירות האלה הכל קיים

ביניהם אני מתחיל לשכוח

את השדות הצבועים במכחול הססני

החורשה, העצים, הפירות

נוף מתגרה בעורמה חרישית

הדרורים,לוחשים מנגינות.

מנסה להנציח רגעים יתומים

בדמות אותיות עקרות

שעודן מתייצבות לעבוד ולגמול

לאור היום כל הבתים צבועים לבן
כמו מסתירים את הפצעים מאמש
צלצול בית ספר מתנגן, מזכיר
שעוד שעה וכבר תרד השמש.

בלילה גם הסהר ישתנק מדם
קרבות ממש מתנהלים כאן ברחובות
עוד ילד שלא שיחק לו מזלו,
נסחף אל תוך נבכי המלחמות.

גני אביב שכונה של תמהונים,
ליבה פועם חשוף בדמות שארי בנייה
של קניון חדש ובית דירות לישישים
שרק החתולים עודם נוגסים בהנאה.

"גני אביב" – כשמה כן היא,
גנים של קליעי רובה ועלווה בוססת
של צחוק ילדים מלאכותי ביום,
של היעדר אביב בשכונה גוססת.

עורו! עת להלבין את הקירות,
להטמין גופות חרוכות מאש
ולהציג את גני אביב של יום.
פקח העירייה צריך להגיע בשש...