כל-כך קשה לי לא להזכר בקורס, כן, למען האמת זה בלתי אפשרי.
אני כל-כך מתגעגעת לאנשים, לחוויה, אבל מצד שני רוצה לשכוח את אותם ימים.
כי ברגע שאני נזכרת ברגעים הכי יפים, חמש דקות אחריי זה, אני נזכרת איך נפלתי לאדמה, איך זוג המילים "אמא התקשרה" כישלו אותי.
ערב כל-כך נורא עבר עליי, והיום שאחריי, והיום שאחריי, והיומיים שאחריי, כי למרות הכל חזרתי לקורס, וכשההורים באו לביקור, זה שבר אותי שהם הלכו.
כשאני נזכרת ברגעים האלה כל-כך כואב לי, אני מרגישה את עצמי צורחת, כמו ביום שלישי הארור ההוא.
אתה יודע סבא, לפני שאמרו לי שנפטרת הייתי עצבנית על המדריכה שלי, כל כך עצבנית.
היא ראתה בהתחלה שיש לי פלאפון, אחר כך היא ראתה ביד שלי שני מכתבים, האחד שלי והשני של ילדה מהמחנה, היא רצתה לקחת, אבל אני לא הסכמתי.
כל-כך הרבה זמן חיכיתי למכתב הזה מיובל, ופתאום מישהו בא לקחת אותו ממני, אין מצב, היא שיחררה אותי משני המצבים בהודעה שאחריי ארוחת הערב היא רוצה לדבר איתי.
רבע שעה בערך ישבתי עם בן ונעם, עד שקראו ברמקול את השם שלי וקראו לי לבוא למפקדה.
נעם, אמרה שהיא מפחדת לבוא איתי, היא מפחדת מהמפקדה, אבל בן בא איתי, הוא ליווה אותי, הוא היה שם כל הרבע שעה הזאת בשביל שאני אוציא עליו ת'עצבים.
כשהגעתי ראיתי את המדריכה, אמרתי נו, שתבוא להתלונן על הפלאפון, שתבקש ממני מכתבים (שכבר לא אצלי), ואז כבר לא היה מה להתלונן על הפלאפון, אז כבר היה מובן למה יש פלאפון, כי "אמא התקשרה".
נפלתי והתחלתי לצרוח, לצרוח כמו בסרטים, כמו משוגעת ערבוב של דמעות וצעקות לא, איפושהו שם, תמיד קיוויתי שכולם מגזימים עם הערכת הזמן שנתנו לך, אבל לגביי הקורס, הייתי בטוחה שאותו אני אעבור בשקט, אני אעבור איתך, אבל הופתעתי, אני לא.
אחריי כמה זמן באה המפקדת ניסתה להרגיע אותי, לאחר כמה זמן קצת הצליח לה, היא שאלה אותי מאיפה אני, עניתי לה, היא שאלה מאיפה סבא, ואז הבנתי שכל החששות מאומתות, הכל נכון, אתה כבר לא פה, אתה כבר לא איתי, ושוב התחלתי בפרץ של דמעות.
לקח לי זמן להירגע, כשנרגעתי, לקחו אותי למפקדה הראשית, שם דיברתי עם אבא, ולאחד מכן עם אמא.
כל אותו הזמן רציתי את איימי ויובל, כל הזמן, זה כל מה שהתחננתי שיביאו לי, אבל לא, לי אמרו שהם ישנות, להם אמרו שהביאו לי פסיכולוגית, ושנרגעתי ואמרתי שאני מוכנה לראות אותם מחר.
באותו ערב לא היה לי כח לכלום, אבל כשראיתי מישהו מהמחנה שלי עובר למחנה שלהן, אמרתי לו שיחפש לי את יובל, שיגיד ליובל, שאני צריכה אותה ואת איימי.
חצי שעה עברה, ואופיר אמר לי שהוא מצא את יובל ואיימי, הם מחכות לי בגדר שבין המחנות שלנו, ואני פשוט רצתי לשם, רצתי לשם לראות אותן בוכות, עמדנו שם, שלוש בנות בוכות, שלוש בנות מחבקות, שלוש בונת אוהבות.
הן נשארו איתי קצת, הרגיעו אותי, עזרו לי להתארגן לשינה, וניסו להרדים אותי, רק שלי לקח זמן, ואותן העיפו.
היום כבר לא אספר על הכיף, אולי מחר.
היום שמעת על כמה אני מתגעגעת, כמה קשה היה לי לקבל שאתה לא איתי.
3> נכדתך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
deyina
.