הייתי מצפה, כמו כל אחד, שכאשר מכתירים מישהו ל"מצטיין" זה בגלל כל הסיבות הנכונות- התמדה והשקעה בעבודה, נתינה מלאה מעצמך, איכות העבודה הטובה שנעשת וכו' וכו'.
בחיים לא הייתי מנחשת שכדי להיות "מצטיין" פשוט צריך להיות מסכן יותר.
כן, מסכן.
לא אייכותי, ולא עובד טוב. מסכן.
אם החיים שלך קשים יותר, עם סיפור עצוב וקורע לב ולמרות זאת אתה עושה עבודה ממוצעת, אתה לבטח מצטיין!
ואם, מה לעשות, אתה לא כל כך מסכן עם חיים לא כאלו גרועים, אתה מוצא את עצמך מחפש אחר המסכנות החבויה בך וגם אם אתה לא חושב שאתה מסכן, ובטח ובטח לא רוצה שיסתכלו עליך כמסכן או שיציגו אותך כאחד, אתה מדרדר למצב שבו אתה מוכר את עצמך בסיפורים שיעוררו רחמים והערצה רק כדי לזכות בתואר שאולי מגיע לך יותר משאר המסכנים כי אולי, אבל רק אולי, טיב העבודה שלך הוא יותר טוב.
איך לעזאזל הגענו למצב הזה שצריך להיות מסכן כדי לקבל פרס?! אני לא אומרת שלא צריך לתת ליטוף על הראש לאלו שמתמודדים עם קשיים יום-יומיים. להפך. אבל האם זה המדד שצריך להסתכל עליו כשבוחרים מצטיין? ממש לא.
אבל זה המצב, והוא מצב עגום מאוד. ומעצבן. מאוד מאוד מעצבן. לכזה טימטום מגיעים בימינו.
מסכנים או לא, אנשים שקורעים את התחת יום יום צריכים את האות הצטיינות הזה, לא אנשים שיותר ממה שהוא עושים הם פשוט בעלי סיפור עצוב יותר!
אני בטח נשמעת מאוד לא רגישה ומתחשבת. אבל פאק איט! גם לי יש בעיות בחיים אבל לא כך אני רוצה שישפטו ויגדירו אותי.
טימטום בלתי נתפס וחוסר הגינות.
Join the pity parade!
שירה,
רחמו עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blood Lust