מאז כניסתי לצבא תחושת הזמן שלי פשוט אבדה. אני כבר לא יודעת אם זמן עובר מהר או לאט. לפעמים הוא עובר גם מהר וגם לאט בו זמנית.
שלושה חודשים הם כל כך מעט זמן אבל, במקביל, זה נראה כמו נצח. נצח מתוק מאוד.
זה קצת מרגיש כמו ספר שלא קראתי עד הסוף; יש עוד כל כך הרבה דברים לגלות. אולי לא ספר- יותר כמו עבודת מחקר. לחקור, לגלות תגליות ולהסיק תובנות. אני מרותקת, אני רוצה לחקור עוד, אבל בתורי אני צריכה להשיל מעצמי קליפות בצל.
אני כל כך רגילה להיכרות מעמיקה שלעבור את התהליך הזה מחדש נראה לי קצת מוזר ומתסכל, כי זה תהליך ותהליך מטבעו לוקח זמן, מה שלא הולך טוב עם חוסר הסבלנות שלי.
אני יכולה להגיד שהיום סימנתי אבן דרך שכזו. פגישת המשפחה. מעמד מאוד מלחיץ לאור הנכות החברתית שלי וידיעה שמצפה לי שם מעט מאוד עברית.
אני גם יכולה להגיד שעבר במינימליות ובהצלחה. חוויה מתקנת משהו.
בתוך כל זה יצא לי לצפות במשהו זר לי- הדינמיקה של משפחה גדולה יחסית (היחד הוא למשפחה שלי כמובן).
יחס בין אח לאחות, בין אבא לבן. זה היה כל כך זר לי שהרגשתי כמו אנתרופולוגית שצופה בתופעה הזו מהצד ומנתחת אותה.
זה לא היה כזה רחוק מהמציאות. זה מרתק אותי, היחסים האלו שאני פשוט לא מכירה.
אני לא, לשניה אחת, אומרת שזה חסר לי או שאני אכולת קנאה ורוצה משהו כזה, אבל כמו כל דבר שאתה לא יודע מה הוא, מעניין אותי לדעת איך זה מרגיש. זו מין סקרנות כזו.
לחשוב על העתיד עושה לי כאב ראש (העתיד= אחרי השחרור). פשוט יש יותר מידי דברים לחשוב עליהם כשחושבים על העתיד. הראש שלי לא יכול להכיל כל כך הרבה מחשבות ודאגות בבת אחת.
נסגור מעגל ונחזור לנושא הזמן-
אין לי הרבה ממנו. או שניצול הזמן שלי נעשה ממש לוקה בחסר, כי אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות כלום. לא בסוף השבוע ובטח שלא באמצע השבוע.
כאילו החיים עוברים לידי מהר מידי ואני לא מספיקה לתפוס אותם. רשימת הדברים לעשות המנטלית שלי רק גדלה ואף פעם לא יהיה לי מספיק זמן כדי לעשות חצי ממנה.
שירה,
שהחליטה לקטוע כאן את הפוסט בקום להתפזר על עוד 20 נושאים שונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blood Lust