אחת מתופעות הלוואי הרעות של הצורך הבלתי מוסבר שלי לחלק את החיים שלי לשניים, היא תחושת התלישות שבסופו של דבר תוקפת אותי, בשני העולמות.
פעם בכמה שנים אני חוזר לכתוב כאן. פתחתי את הבלוג הזה אי שם ב-2003 (!!) הרחוקה. כיתה י', לפני 5 שנים. הייתי אחר, בעיקר בודד. הצורה היחידה שבה ידעתי לבטא את עצמי הייתה בכתיבה. זה נראה הגיוני.
הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שהנה, זה הפוסט האחרון, שאני מפסיק לכתוב. ידעתי-הרגשתי שזה מזוייף. ידעתי שזה מעודד את נטיית ההדחקה וההתרחקות הטבעיות שלי. אהבתי את הכתיבה, אהבתי את ההשתפחות ואת החיטוט העצמי... שנאתי את הפלטפורמה.
למרות שניסיתי להתרחק, גיליתי שתמיד לכאן אני יכול להגיע ובאמת להרגיש שייך. רק כאן התחברו כמו פאזל כל החלקים הנפרדים של הנפש שלי, שהתאמצתי להשאיר נפרדים בכל מקום שהוא לא כאן. בחווה, לפעמים, זה היה מאמץ כמעט על-אנושי לא לכתוב כאן. עם הזמן זה נהיה יותר קל, אולי מכיוון שהחלק "השני" כמעט הלך ונעלם, דעך.
עכשיו הוא צף ועולה שוב. אני בצבא, היום-יום שלי הוא נפרד מהגרעין. זה יותר מגעגועים, זו כמיהה למשהו אחר לחלוטין, משהו שאין לי.
מאז שהבנתי שבבית הספר לא אמצע את עצמי, מאז שיצרתי את המחיצות בחיים שלי, לא הצלחתי להוריד אותן. תמיד שניים ממני, בשני עולמות שונים. ובשום מקום - לא אני. תמיד חלק מהאני. לברור בקפידה את הפרצופים והמילים. זה היה נוח כל עוד רק בעולם אחד הייתה משמעות. הדבר הלך והסתבך כשעולם בית-הספר הצמיח מתוכו את הקבוצה. משמעות. אחרת, לא פחות חשובה. אחרת ומאתגרת ומרגשת... וטובה.
לא ידעתי לחבר את הכל ביחד, ועכשיו, על סף גיל 21, אני עדיין שניים מעצמי.
אולי השאיפה שלי לשלמות היא מוגזמת?
כך טוענת הפסיכולוגית שלי. אין שום דבר רע בדברים חלקיים, הרי. מותר שלא הכל יהיה הכי... הכי עמוק, הכי מבין, הכי אמיתי...
אולי לא צריך לשאוף שהחיים שלך יהיו מקשה אחת. אנשים... בעבודה יש להם חוג אנשים שהם מכירים, בבית יש אנשים אחרים. במשפחה. באוניברסיטה. בצבא. בשכונה. בכל מקום - אנשים אחרים. והאנשים האלה, שהחיים שלהם מורכבים מעגלים-מעגלים, חופפים לעיתים, נוגעים לעיתים, נראים בסדר גמור עם זה. הם חיים את החיים שלהם, לפעמים טוב יותר או פחות, ובסך הכל... אני יודע... אנשים נורמלים?
הם מאושרים?
הם מרגישים שלמים?
הם מודעים למציאות אחרת...? בורות, היא הרי, ברכה, כך אמר פעם משורר אנגלי נודע.
למען האמת, הוא אמר ש"במקום שבו בורות היא ברכה, זה הרי טיפשי להיות נבון". האם אני הנבון?
אני מרגיש כמיהה למי שהייתי פעם.
חשבתי היום הרבה על המירק. חשבתי על הפורום. חשבתי על כך שרבים הם האנשים שעברו בחיי בתקופה הזו.
חשבתי להתקשר לגל. אלוהים רק יודע מתי דיברנו בפעם האחרונה. מתי נפגשנו...
החלק "הזה" בחיים שלי כמעט ולא קיים יותר. הרי אני כמעט ולא בקשר עם אף אחד מהם, לפחות לא קשר רציף. ואני הרי לא רואה אותם ביום-יום שלי. עכשיו החיים שלי הכי קרובים ל"שלמות" שתמיד חיפשתי. תמיד, כמובן, מתייחס לעבר הקרוב. כמה מגוחך זה להגיד "תמיד". בני אדם, בני תמותה, אין להם תמיד.
אני אמור להיות מסופק, לא? אמור להרגיש טוב, לא?
לא. מסתבר שלא.
מתוך האפר אני שואף להקים שוב להתחיה את הקשרים האלה, את העבר הזה. העבר שלא היה לי בהכרח טוב בו כל הזמן, העבר שמתוכו יצאתי לחפש הרי את הקבוצה.
למה?
בחלקם אלה געגועים. אנשים שהיו משמעותיים בחיים שלי, אני רוצה שיהיו שוב. אנשים שאהבתי, שאני אוהב.
אבל זה לא רק זה.
זה... זו תחושת ריקנות כזאת. כאילו משהו חסר. טוב לי בגרעין. אני מודה, לאחרונה עולות ומתעוררות בי ספקות - מה אני עושה כאן? לאן זה הולך? אני באמת יכול לחיות עם האנשים האלה...? מחשבות רגילות, חשבתי אותן תמיד. אבל באופן כללי - טוב, אתם יודעים.
ובכל זאת תחושת חסר. חור כזה. חור שחור כזה.
מאיפה בא הצורך למדר את החיים שלי?
למה תמיד צריכים להיות שניים ממני? אני רוצה להיות אחד! אני אחד, שלם, מאוחד.
והצורך הזה הוא לא בשמיים. הוא אפשרי, ואני רוצה אותו לעצמי. אבל זה אני שתמיד תוקע מקלות בגלגלים.
אני רוצה את הקשרים הישנים והטובים האלה, אבל אני רוצה שיהיו חלק ממני.
אני רוצה להפסיק לשקר, להסתיר, לכסות, לעוות.
מחר אני אתקשר לגל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
