אני אומר מראש, מעט מאוד אנשים, אם בכלל, הולכים להבין את מה שאני הולך לכתוב עכשיו. זה לא שאני מזלזל, זה פשוט שמעט מאוד אנשים מבינים את הדינמיקה הפנימית של גרעין בתנועת הנוער העובד והלומד, מעט מאוד אנשים יודעים איך זה באמת נראה ומרגיש מבפנים.
עבר שבוע מאז שבת גרעין שלי, שנקרא לה יעל, לשם הנוחות, עזבה את הגרעין.
היא לא הראשונה. היינו גרעין ממש גדול בהתחלה והצטמצמנו לגרעין בגודל בינוני עכשיו, שישה ימים לפני סמינר חוות. אבל איכשהו, עם יעל זה שונה. יעל הייתי האדם, עד כמה שאני שונא את המושג הזה, "תנועתי" שפגשתי בחיים שלי. באמת. לאף אחד לא היה צל של ספק שהיא תצא לחוות הכשרה איתנו. במבט לאחור, אולי לקחנו אותה מעט מובן מאליו. יום אחד היא פשוט קמה והודיעה לנו שהיא עזבה את הגרעין, וגם זה היה בצורה מתחמקת. בלי שיחה, בלי התמודדות, בלי כלום. סוג של בריחה, אם תשאלו אותי.
מאז אותו יום לפני שבוע, אני טרוד כמעט 24 שעות במחשבה על הפרישה שלה. אני לא יודע להסביר למה הפרישה הזו מטרידה אותי יותר מכל פרישה אחרת. אולי בגלל שזה היה לא צפוי, אולי בגלל שהיה לי קשר אחר עם יעל מאשר עם שאר הפורשים. אני לא יודע. היום דיברנו באמת בפעם הראשונה מאז שהיא עזבה, וההסבר שהיא מספקת לפרישה שלה פשוט לא קונה אותי, לא מספק ולא משכנע אותי. יש משהו שהוא לא מספרת לנו, יותר גרוע - יש משהו שהיא לא מודה בו כלפי עצמה. לא אחשוף לא את ההסבר שיעל מספקת ולא את הסיבה האמיתית בגללה היא פורשת לדעתי, מפאת פרטיותה של יעל (כנראה שאף אחד מכם לא מכיר אותה, וגם אם כן לא יוכל לקשר את המידע, אבל בכל זאת...).
מה שמטריד אותי יותר מכל זה שאני יודע שהיא תתחרט על זה. זה יכול להיות בעוד יום, בעוד חודש, בעוד שנה או בעוד עשור מעכשיו, אבל יום אחר היא תקום בבוקר ותצטער שלא יצאה אם הגרעין שלה לחוות הכשרה. היא לא מבינה את זה עכשיו משום שהוא עמוק מדי בתוך ההכחשה והבלבול של עצמה, אבל עמוק בתוכה חוות הכשרה וחיי שיתוף זה מה שהיא באמת רוצה, אבל היא מוותר על זה כי אין ביכולתה להתמודד עם מה שבאמת מדאיג ומפחיד אותה. גרוע מזה, היא לא מוכנה להודות כלפי עצמה בבעיה. אני מרגיש בטוח מספיק במערכת היחסים שלנו כדי לקבוע את זה.
אני יודע שזו פרישה מיותרת. אלה לא דברים שקל להתמודד איתם, אבל זה בהחלט אפשרי במסגרת של גרעין. כואב לי לראות אותה מפנה את גבה להגשמה שלה, כואב לי לראות אותה מפנה גבה לגרעין ולתנועה שאהבה, כואב לי לראות אותה הולכת ולהבין שאולי לא נראה יותר לעולם. אני יודע שאלה דברים שיכולנו לפתור, ולכן כל כך כואב לי לדעת שהיא עושה טעות גדולה סתם, בלי שום סיבה אמיתית. כואב לי לדעת שביחד יכולנו לעשות דברים נפלאים, ועכשיו הכל אבד.
ועכשיו, אחרי שיעל עזבה אותנו, איך ממשיכים הלאה? אני יודע שאלה לא דברים שאני "אמור" להגיד על בני גרעין, אבל יעל הייתה שונה משאר האנשים שעזבו אותנו. רובם החליטו שהם באמת לא מאמינים או לא רוצים את החיים האלה, ולכן עזבו. אחרים פשוט לא הבינו לעומק מה זה גרעין, והתייחסו אליו כאל הרפתקאה נחמדה עד שהבינו מה באמת נדרש מהם. אבל יעל, יעל הייתה חלק מהגרעין הקשה של הגרעין. ועכשיו, כשהיא הסתלקה מאיתנו, איך ממשיכים הלאה? הגרעין הוא לא אותו גרעין, אני יכול להגיד לכם את זה. זה אולי נשמע כמו הגזמה פרועה, אבל זה לא. הגרעין אחר, אני מרגיש את זה. הפרישה של יעל נגעה בכולנו, השפיעה על כולנו, ואני רק מקווה שהיכנשהו עמוק היא יודעת ומבינה את זה. ועכשיו כשאבדה לנו יעל שלנו, מה עושים? אני אישית מתקשה לראות את עצמי מתגבר על הפרישה שלה, לפחות בתקופה הקרובה.
אני רק מקווה שזה לא יעכיר את כניסתנו לסמינר חוות.
האם ככה זה הולך להרגיש כל פעם שבן גרעין, חס וחלילה, יפרוש? כל פעם שמישהו מאיתנו, שלא נדע מצרות, יעזוב את הגרעין?
איך עושים את זה? איך מתמודדים? זה כאב לא נורמלי, כאילו לאבד חבר מאוד טוב, אח, ואנחנו אפילו עוד לא נכנסנו לחוות ההכשרה. איך סובלים את התחושה המעיקה הזו? את העצב, את הכאב? ואיך משנסים מותניים, מרימים את הראש וממשיכים הלאה עם הגרעין?
בשלב הזה רובכם בטח לא מבינים מה אני רוצה. כולה מישהו עזב גרעין, זה לא כאילו מישהו מת. ובכן, אולי לא. אני אישית לא אוכל להגיד לכם, מעולם לא חוויתי אובדן אישי (רק כשהייתי ממש קטן), אבל זו הרגשה... הרגשה ריקה כזו, כאילו חלק מהלב שלך חסר ואתה תוהה האם אי פעם תמצא שום את החתיכה החסרה הזו. זו הרגשה שהיא מעבר לעצבות, זו הרגשת אובדן.
זו הרגשה שאני לא בטוח שיש לי את הכוחות הנפשיים להתמודד איתה כל פעם שמישהו, חס וחלילה, יעזוב את הגרעין.
הנושא הבא כל כך אחר, שחרגתי מהרגלי ועשיתי קו מפריד.
היום בבוקר (למען האמת כבר אתמול... כרגע הסתכלתי על השעון והבנתי שכבר אחרי חצות) גל התגייס. התגייס לצה"ל.
הוא החבר הקרוב הראשון שלי שמתגייס. ועוד בתקופה סוערת זו, גל הולך לו לקרבי.
אני לא יכול לבטא במילים כמה אני דואג לו. הוא כל כך פחד מהגיוס ומהטירונות. זה משגע אותי שאני לא יכול לדבר איתו לשאול אותו איך הולך לו, מה הוא מרגיש. מעניין אותי איך הוא מסתדר שם, בטירונות, לבד.
אנחנו מתבגרים. זו תובנה שנחתה עלי פתאום היום.
אנחנו כבר לא תיכוניסטים, לא נערים נטולי דאגות (מקסימום מהבגרויות) וחסרי כל אחריות. אנחנו כבר אנשים. אנשים בוגרים. מי מאיתנו לשנת שירות, מי מאיתנו לצבא - פתאום אנחנו עושים את הצעד הראשון לעבר החיים הבוגרים, נכנסים לתחום שהוא לגמרי זר וחדש לנו. פתאום יש לנו אחריות, פתאום יש מאיתנו ציפיות חדשות לגמרי. ומה הלאה? אוניברסיטה, עבודה, קריירה, משפחה, בית. מצחיק לחשוב על זה, זה נראה כל כך רחוק ממני, אבל כך גם נראה הצבא לפני שלוש שנים בלבד. בכיתה י' זה הכל נראה כל כך רחוק ולא קשור אלי. "מה לי ולצבא?". לפני שהספקתי למצמץ, הנה כבר סיימתי י"ב, ובמקום צבא יש שנת שירות. אני קצת מפחד למצמץ שוב, שלא אמצא את עצמי פתאום בן 40 שואל את עצמי "לאן נעלמו הנעורים שלי?". הכל משתנה פתאום. כל המסגרות שהכרתי כבר לא רלוונטיות, "החיים הישנים" שלי כמעט והגיעו לקיצם, ואני עומד לפני שינוי כל כך משמעותי בחיים שלי. עדיין קשה לי לקבל את העובדה שאני כבר בן 18. זה בלתי נתפס. אני כבר בוגר.
ובנתיים, גל הוא הראשון מאיתנו שנכנס לתוך העולם המסובך של צה"ל. הראשון, אולי, שעשה את הצעד הראשון לעבר החיים שאחרי התיכון, אולי החיים שאחרי הנעורים. החיים הבוגרים. "העולם האמיתי", יקראו לזה הבוגרים באמת (הזקנים?).
האם הנעורים עברו חלפו בשבילנו? קיצה של תקופה? מפחיד לחשוב על זה, משום שכולם אומרים לי שהנעורים זו התקופה היחידה בחיים שאין דאגות. ומה אם אני לא רוצה דאגות? אני לא יכול להישאר בן 17 רק עוד קצת? אפילו אם זה אומר לעשות שוב את כיתה י"ב. רק עוד קצת...
גל, אתה כנראה לא תקרא את זה, אבל אני דואג לך המון, דואג ומתגעגע.
הלוואי שהייתי יכול לדבר על זה, אבל אתה בצבא ואני, ובכן, לא.
תשמור על עצמך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
