הציפיות שלי מהסמינר הזה היו בשמיים.
ציפיתי לחזור עם תובנות חדשות ועמוקות על החיים, על העולם, על הגרעין, וזה לא קרה.
שלא תבינו אותי לא נכון, הסמינר היה מדהים. באמת, סמינר מדהים. מבחינת הגרעין, מבחינת הפעולות, מבחינת התכנים, מבחינת האווירה. הסמינר היה מדהים.
מדהים, אבל הוא לא שינה אותי. הוא לא חולל בי שינויים גדולים, הוא לא שינה דרכי התנהגות או חשיבה, הוא לא עורר מהפכות. אני יודע שזה מטופש לחשוב ככה - שתלך לשבוע ותחזור אדם שונה, אבל באמת חשבתי ככה לפני הסמינר.
אני לא מאוכזב. זה רק קצת מצחיק.
מצחיק שפיתחתי לי כאלה ציפיות מטופשות.
ובאשר לסמינר - ובכן, ההרגשה הייתה מדהימה. זה לא כמו סתם סמינר גרעין או טיול שכבתי או משהו, זו הרגשה שכל מי שנמצא שם בחר באמת ובתמים להיות שם, ומבין ברמה כלשהי לאן הוא הולך. וזה, בעיני, מדהים (ואני יודע שאני משתמש במילה הזו המון). זו הייתה תחושה ש-14 גרעינים באמת מתחילים, בשבוע הזה, את החיים המשותפים שלהם ביחד. בסוף הסמינר, ראיתי מעט מאוד אנשים נפרדים ומתחבקים. גם אני לא הרגשתי צורך להיפרד. אנחנו חיים ביחד, אנחנו לא באמת נפרדים.
אני חושב שהגענו בגרעין לרמות התמודדות שונות, כאלה שלא חשבנו שאפשריות. רמות של שיחה, רמות של הבנה, רמות של ערבות הדדית. זה היה נפלא לראות אותנו מתפקדים, אולי בפעם הראשונה, כמו גרעין אמיתי. זה נתן לי תחושה כל כך טובה.
אהבתי להרגיש שככה הולכים להראות החיים שלי, החיים שלנו.
ביום ראשון הבא נכנסים לחווה. אני כבר לא יכול לחכות.
לא חשבתי שאני אתרגש בטקס סיום, אבל כן התרגשתי. בהתחלה לא, אבל כשהגרעין הראשון יצא פתאום נפלה דממה על כולם. אף אחד בכל השכבה לא דיבר. זה היה כמו רגע קדוש כזה, ואפילו אני הרגשתי שלדבר יחלל את הרגע. העיניים של כולם היו נעוצות בגרעין הראשון שעושה את דרכו אל הרחבה לאורך שביל הנרות. פתאום כולם התחילו לעשות בראש חשבון עוד כמה זמן יקראו לגרעין שלהם. ועוד גרעין, ועוד גרעין והשורה כבר מתקצרת, אנחנו כבר מתקרבים לתחילת השביל. כשקראו בשם של הגרעין שלפנינו, שמתי לב שהלב שלי פועם כל כך חזק שיכלתי לשמוע אותו מהדהד בגולגולת שלי, ושכפות הידיים שלי מזיעות ושאני רוקע בעצבנות על הריצפה. ואז קראו בשם של הגרעין שלנו, ולרגע אף אחד לא ידע מה לעשות. אז התחלנו לצעוד, בתחילה בדומיה, ואז פתאום זה התפרץ מאיתנו, המוראל הכי חזק ששמעתי בחיים שלי, כזה שבא עמוק מבפנים. נכנסנו ל-ח' הגדולה שהוקפה בבוגרי תנועה, וישבנו במקומינו. פתאום ראיתי כמה אנשים יש שם - בוגרים בעיקר - שבאו לראות אותנו. הטקס היה טקס רגיל לחלוטין - טקסטים, שירים, נאומים, המונים. מה שהפליא אותי הייתה תחושת ההתעלות שהייתה בו, התחושה שהנה אנחנו כבר עושים את צעדינו הראשונים לקראת החיים, והנה יש פה כל כך הרבה אנשים שבאו לברך אותנו.
זה היה נפלא.
מה לעשות עם הבלוג הזה בחווה?
אני לא יכול לסגור אותו. אני גם לא רוצה לסגור אותו. הוא היווה, בעצם, הוא עדיין מהווה חלק חשוב בחיים שלי. זה מוזר להגיד את זה, אבל זו האמת. אני אוהב את הבלוג הזה, ואני לא רוצה לוותר עליו.
אבל להמשיך לעדכן בחווה? זה קצת פוגם בהווית הגרעין.
אני לא יודע מה לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
