שנתיים.
שנתיים מאז שכתבתי את הפוסט האחרון בבלוג הזה.
שנתיים ארוכות ומשמעותיות. מיד אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון עשיתי את הצעד הראשון במסע בן אינספור צעדים, על דרך שעדיין נמתחת לפני אל האופק ואחריו.
רציתי לסגור את הבלוג. רציתי לתת לו להיאבד בנבכי האינטרנט, להיקבר תחת טרהביטים של מידע בשרתים של נענע. רציתי לשכוח את הסיסמא, רציתי לשכוח כל מה שכתבתי פה, רציתי שכל מילה פה תימחק מעל פני האדמה. רציתי שכל זה יהיה שייך לעבר.
אבל לא הצלחתי. לפעמים בצער, לפעמים ברגשי חרטה ונקיפות מצפון קשות מנשוא - מידי פעם הייתי נכנס רק לכמה דקות, נותן לבלוג עוד זריקת חיים - רק שלא ימות, רק שישאר פה, נשכח ועזוב אבל חיי. יש פה קשר נפשי לכמה מילים חקוקות על מסך המחשב. הידיעה שהוא שם הרגיעה אותי, השקיטה אותי. זה מוזר לדבר ככה על הבלוג, אבל אין להתכחש לאמת.
האם נכשלתי? ככה זה מרגיש. הצבתי מטרות, יעדים להגשמה - אידאות נשגבות, אבל לא הצלחתי להגשים אותם בחיי. אולי הייתה זו טעות לשמור על הבלוג הזה פתוח. אולי אם לא היה כאן לא הייתי מתפתה. לא היה קורא לי בלילות כשהמחשבות רצות ואתה לא מצליח להרדם, לא היה מושך את ידי אל המקלדת. אולי אם היה מת גם הקולות היו נדמים. אולי, אבל את הנעשה אין להשיב. הרי אני כאן, מקליד, בפעם הראשונה מזה שנתיים.
הפכתי לאדם שונה לחלוטין בשנתיים האלה. אני כבר לא אותו אדם מאוגוסט 2006, ורחוק שנות אור מאותו ילד שתחיל לכתוב אי שם ב-2001 (היה לי בלוג אחר לפני זה, שנסגר כשנמאס לי ממנו; הנוכחי קיים מ-2003). זה לא בלתי צפוי, הזמן עושה את שלו, אני מניח, אבל השנתיים האחרונות - מרגיש כאילו התבגרתי בקצב מואץ, כמו בסרט ההוא עם רובין וויליאמס.
אבל המצב בימים התקופה האחרונה... דווקא הוא מרגיש כמו ריגרסיה. הצבא, הגרעין, היומיום... וקשה מכולן הבדידות. הבדידות.. בכל מקום שאני הולך אני לבד. אין לי אף אחד. לפעמים אני קובר את זה מתחת לרגשות אחרים, לפעמים כמעט שוכח, אבל היא תמיד שם, מכרסמת בי, נועצת שיניה, ומביטה בי מתוך החשיכה. מאז ומתמיד הלילות היו הכי קשים עלי - לא פלא שאת רוב הפוסטים שלי כתבתי בשעות-לא-שעות של הלילה. כשזה רק אתה, אי אפשר לעצור את המחשבות מלצוף... ולהטביע אותך.
בחווה... בחווה כשהיינו ביחד כל הזמן, 24/7, וכשהגיע הלילה היית צונח מעייפות, נרדם לפני שלמחשבות הייתה הזדמנות להבין מה קורה, או נודד לארץ השינה על גבי כנפי שיחה עם בן גרעין.
אבל בצבא, כשזה רק אתה... אני לא יכול, זה משגע אותי... אני לא יכול להשאיר את זה בפנים יותר.
זה בוער, זה שורף... זה רוצה... לא, דורש! זה דורש לצאת החוצה...
ואני... עייפתי מלהילחם בעצמי, עייפתי מלהעמיד פנים כאילו הכל בסדר, עייפתי ונואשתי מלהיאכל מבפנים ע"י מחשבות הורסות...
עייפתי מהמאבק לתשומת ליבם של אנשים שאין להם פנאי אליך.
ולסיבה לשמה התכנסנו, וזאת אחרי הקדמה כאורך הגלות...
אני לבד.
לבד לבד לבד.
קשה לתאר את התחושה. מוקף באנשים, אבל לבד. בא במגע עם בני אדם במשך כל היום, ואף אחד מהם לא מותיר בך את חותמו, אף אחד לא נשאר איתך. כולם נעלמים, מתפוגגים. כמה (מלשון כמיהה) לתשומת לב... למבט, חיוך, אפילו ניד של הראש, רק כדי להראות שלמישהו אכפת, שמישהו איתך בצורה כלשהי.
בתוך ים של אנשים המקיף אותי מכל עבר, אני כאי. הים נוגע בי, מלכך אותי, ואז מיד נסוג. ואני משתוקק שהים יציף אותי שוב, יטביע אותי תחתיו, והוא רק מתגרה, עולה קצת, מדגדג קצת, ונסוג בחזרה. אף פעם לא נשאר איתי.
איך יוצרים קשר אנושי בעולם כל כך מנוכר?
כשלאף אחד לא אכפת?
כשכולם הם איים כמוני? מבוצרים ע"י שירטונים משוננים שיקראוך לגזרים אם תתקרב...
שאלות... שאלות...
אני חושב שאסיים בזה הפעם.
היה לי יותר מה להגיד, אבל אני חושב שהספקתי לשכוח הכל.
אני חושב שזה בדרך כלל היה קורה לי... כשהייתי כותב... פעם.
לפני שנתיים.
נ.ב.
אחרי שפרסמתי את הקטע, ראיתי שברשימות בצד, בחלק של ה"אוהב", כתוב "בדידות".
כל כך שונה הייתי רק לפני שנתיים... שזה כלום זמן...
אני זוכר שבאמת התכוונתי לזה כשכתבתי את זה... עכשיו אני נגעל מעצמי של אז.
איך יכולתי להגיד את זה? מה ידעתי על בדידות? ידעתי כמה זה קשה, כמה חסר חשיבות או נוכחות אתה מרגיש? כמה לפעמים בא לך להיעלם רק כדי לראות אם מישהו ישים לב?
הייתי כזה ילד טיפש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
