ילדת שנטי והחלום

     בזמן שהאחות עדנה החליפה לארז מחט ביד..

" אולי הוא לא קיבל פשוט חיבוק חם משפחתי.." מלמל ארז.

   "הדס, את רוצה שאקרא לאמא שלך?" ארז שאל אותה כשראה שהיא צריכה להקיא

   "לא, רק תביא לי ת'קערה מתחת למיטה הכימו עושה לי רע ותכבה את האור בחדר תדליק נר קטן."

   "אני אלך לתת לו חיבוק  אחר כך." הוא אמר וקם מהמיטה

  "ארז, זה מאוחר מדי." היא אמרה לו.

   ראינו אותם.

  יוצאים מהחדר מתחבקים אחד אחד, בוכים המון .

  הרגשנו פחד ולא יכלנו להוציא את המילים מהפה. כל אחד תפס את הפינה שלו.

 בני המשפחה מפוזרים במחלקה, בפעם האחרונה שהם יראו את כותלי בית החולים ואת יקירייהם.

 ואתה יודע שאתה הבא בתור. אתה החולה, אתה בדיוק כמוהו.

 הם רואים אותך ו..בורחים. לא רוצים שיראו שהם בוכים. מנסים להסתיר אבל אנחנו מבינים.

 "את חושבת שהוא הרגיש את  מגע הסדינים שעטפו אותו? את ריח האוכל המגעיל מהמטבח שכולנו

אטמנו אף כשהמגשים התקרבו? את חושבת שהוא ראה את הרופא שהוא הכי אוהב או את האדם שהוא הכי אוהב כשהוא עצם את העינים? את חושבת שהוא אולי פשוט לא קיבל חיבוק כשהוא היה צריך? את חושבת שכשהוא .. את חושבת שיד מלאת אהבה עטפה את ידו והוא נרדם לנצח ב.."

  "בשלווה?" השלימה אותו הדס.

   הוא ניגש לכיון החלון בחדרו במחלקה והביט אל הים בעצב.

" לפעמים אני מדמיין שיש סביבי מלאכים שעוטפים אותי ויש סביבי חומת מגן  מלאת אור.. ואז כשילד נפטר במחלקה הדס?אני לא מבין למה נותנים לי לחשוב שיש תיקוה, אני לא ילד שלא מבין מה קורה סביבי, אנשים מתים מסרטן ,

 אני לא מבין למה להשלות אותנו הדס.. אני, אני  מרגיש שאני נשבר..שאין לי למה להלחם, שיש בי משהו שמכרסם אותי ואני לא יכול לתפוס אותו ולספר לו שיש לי חלומות להגשים ושאני מלא ציפיות מהחיים ורוצה לחיות.. אני לא רוצה  להתאמץ יותר הדס.. אני נחלש..

היא שמעה אותו בוכה, דמעות שקטות מאוד.

היא קמה לעברו וטפחה לו על השכם.

"תסתובב" ארז הסתובב.

הוא קיבל ממנה חיבוק שעטף אותו והחדיר בו כח ותיקווה חיבוק שהוא כל היה צריך.

היא הביטה לעיניו ומחטה את דימעותיו ולחשה לו:" אנחנו גיבורים, סמל של כח לאחרים, כאן אנחנו לא מאבדים את התיקוה טיפשון שלי,  התיקוה זה הדבר היחדי שנותר לנו וביכלות היצירה בעולם מכוחנו  ואף הכח הדל ביותר - ליצור צבעים  ו תיקוה .

זו הגדולה שלנו ארז. שיום אחד יהיו גאים בנו ואנחנו בעצמנו, בוא נילחם עוד , תן יד לתיקוה, יש בה המון כח ."

הם עמדו מחובקים מול החלון  המחלקה בחדר האישפוז המשקיף אל הים.

כל ציפור שעפה , כל גל ששטף, כל צליל מנגינה  וחיבוק החזיר להם את הכח לקום ליום של מחר. חיבוק שכיסה את הפחד.

המשימה שלכם היא לחבק את מי שאתם אוהבים ולהשיב לכם ולו את התיקוה,

לדעת ולהאמין שמחר יהיה יותר טוב ושרק ביחד נצליח ליצור תיקוה גדולה יותר.

הם עוד בחדר מאושפזים ושואבים מככם את הכוחות.

?כמה שיותר חיבוקים והם יהיו יותר חזקים, אתם מוכנים? התעשו זאת למען ארז והדס?

יש עלי כתבה באתר של חדשות נענע אתם מוזמנים לקרא אותו שם -

 http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=194996&sid=16