"Something's started crazy –
Sweet and unknown
Something you keep
In a box on the street –
Now it's longing for a home…"
גוליבר.
גבוה עד השמיים. עד הירח המלא שלנו. זה שמשקיף עלינו יושבים על הצוק מעל הים.
עוטף אותי ומחבק ומנשק אלפי נשיקות זעירות, זהירות.
נשיקה במצח, כזו שאומרת "אהבה אמיתית".
רצף רופף של מצח,סנטר,אף... כמו ב"אמלי". כמו בפנטזיות שלי.
ואני בוהה בעיניים הטובות האלה,
וחושבת, הרי אחד מאיתנו יפגע בסוף. אולי אפילו שנינו.
זה אולי יקח הרבה זמן.
מה שרק יגרום לזה לכאוב יותר בסוף.
אז למה?
למה להתמסר, להגיש את הלב הזכוכיתי שלי שרק לא מזמן סיימתי לאחות, על מגש של כסף?
אתה אולי הבן אדם הכי טוב ומקסים שהכרתי, ואני אומרת את זה אחרי כלום-זמן של היכרות, אבל אני יודעת. אני יכולה להרגיש לאן זה הולך.
אז אתה טוב. אבל איך זה מבטיח לי שלא נישבר בסוף? שזה לא יהיה מזעזע ונוראי וכואב ופוצע?
זה סופו של כל בלון, זה הרי ידוע.
"oh, I'm gonna be wounded"
כבר כתבתי את המשפט הזה יותר מדי פעמים.
הפחד.
הפחד משתק את הליליפוטים אז הם קושרים את גוליבר בחבלים.
Willow: OK, say that I help, and you start a conversation, it goes great, you like Buffy, she likes you, you spend time together, feelings grow deeper, and one day, without even realizing it, you find you're in love. Time stops, and it feels like the whole world is made for you two, and you two alone, until the day one of you leaves and rips the still-beating heart from the other, who's now a broken, hollow mockery of the human condition.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
